כתיבה יפה ומדויקת, נראה שהסופר מבין היטב במשפט, בהתנהלות בתי משפט ובדקויות רלוונטיות. מבחינת מותחן לא הייתי ניסחף ומכתיר את סקוט טורו כמלך המותחנים המשפטיים אך כן כמו שאמרתי אני זוקף לזכותו כתיבה מדוייקת של מי שמבין בבתי משפט ובסובב אותם. הכל מתחיל בעצם בבגידה, מבוגר שבוגד באשתו עם מי שיכלה להיות הבת שלו. פשוט.
תיאורים יפים, כתיבה עשירה ומכובדת, שפה גבוה שמתאימה לאווירת הספר.
ואז מסתבר שאישתו איבדה את חייה לאחר נטילת גלולות כלשהן- רצח או התאבדות? הסיפור מושך, המניעים לרצח לא ממש ברורים כשהמניעים להתאבדות נראים בהירים יותר. הכל מסתבך כשהבחורה הצעירה מתאהבת בבנו של אותו אחד עימו בגדה. סרט.
המבוגר הבוגד הוא בעצם שופט, כשהוא מזומן לבית משפט כחשוד הוא בהחלט יודע כיצד לענות ולהתנהל, מה שמעיד על מומחיות הסופר בתחום.

הספר מושך בקריאה, מעורר חשק לקריאה איטית מאוד, אולי על כוס קוניאק, כשמסביב ריהוט עץ מהגוני כבד, אווירת בית משפט. הקריאה הייתה איטית ונמשכה על מספר חודשים. ממליץ למי שמעוניין בספר כבד אך מושך, רהוט וממש לא קופצני. תיאור חייו של התובע המחוזי רק הוסיף.

412 עמודים ואף טיפת דם לא נשפכה! למותחן זהו השג גדול. אף טיפת דם, אבל המון תאורים של דיונים משפטיים, סדרי דין, ופוליטיקה משפטית אמריקאית, ועדיין מותח ומעניין. תודו שזה השג משמעותי.

ראסטי סאביץ' הוא שופט, אב בית דין לערעורים, אדם מכובד ומוערך מתעורר בוקר אחד לצד אשתו המתה, מסדר את החדר ואת המיטה ויושב להמתין עשרים וארבע שעות, לפני שהוא מודיע לרשויות על מותה. ראסטי סאביץ' הוא דמות מורכבת, בן למהגרים שהצליח בחייו בזכות כישרון ושכל וגם נחישות ואכזריות. יש לו מעט מאד ידידים והרבה אויבים, בן שהוא אוהב אהבת נפש, וגם עבר בעייתי כשלפני עשרים שנה נרצחה פרקליטה שהוא ניהל איתה רומאן והואשם ברציחתה.

סקוט טורו כותב היטב. בניגוד לחלק מעמיתיו הוא בונה דמויות אמינות (טוב, במסגרת הסיפור) ואינו מוותר על מורכבות דמויותיו למען העלילה, גם לא על עלילה קולחת, למען הגיגים. הוא כותב ספרי מתח המבוססים על מערכת המשפט האמריקאית - ותאמינו לי יש הרבה מה לומר על מערכת המשפט הזאת. בספר הזה, בנוסף לתאור מערכת המשפט, יש תאור חי של המערכת הפוליטית הנהוגה ביבשת הגדולה, לפיה המצביעים הם אידיוטים, המצפים מנבחריהם לחיים צחים כשלג ללא מעידות, וזה מה שיקבע אם יצביעו עבורם. מישהו שבוגד באשתו יכול להגיד שלום לכהונה אליה הוא רץ, בלי קשר למידת התאמתו אליה, מה שהמצביע כמובן אינו מצפה מעצמו.

הספר מעניין, מושקע ובוחן נושאים נוספים על התעלומה אותה הוא מנסה להתיר: שאלות כמו נאמנות ובגידה, אהבה, והאם מקריות מכוונת את חיינו ואנחנו, השוטים, מאמינים שאנחנו המנווטים את חיינו?
מי שאוהב מותחנים משפטיים יאהב את הספר הזה - וגם ספרים אחרים של הסופר. אני ממליצה עליו למרות שהיתה לי הרגשה שהסופר מאס בגיבורו לקראת סוף הספר, ורק חיכה שזה יגמר כבר...

ברברה סאביץ' נמצאה מתה במיטתה ב-29 בספטמבר, אז נראה לי שהיום הוא היום המתאים בדיוק לכתוב את הסקירה הזאת. מלבד התאמת התאריכים המופלאה, הספר הזה הגיע אלי לקריאה שניה מתוך שממת השיעמום שמשרים החגים, וליתר דיוק שביתת הספריה בימים טרופים אלה. כך יצא שהעברתי מבט על פני הספריה בכוונה למצוא משהו שעוד לא קראתי, או משהו שכבר מזמן לא קראתי, או משהו שלא קראתי יותר מדי פעמים. וכך הגעתי לסקוט טורו. בכריכה הפנימית של הספר מצאתי הקדשה חמה שכתב אחי לאשתו. אופס. כבר מזמן הייתי אמורה להחזיר את הספר הזה. מילא.

אז מה יש כאן? החלק הראשון של הספר נע קדימה ואחורה בזמן, במחצית השנה שבין יום הולדתו השישים של השופט ראסטי סאביץ', ובין הבחירות לנשיאות בית המשפט העליון, אליהם הוא הגיש מועמדות. בין לבין חל גם התאריך הקריטי, זה שבו אשתו מתה. התיאור בחלק הזה כל כך קופצני ומדלג, כך שנוסף לשם הדובר בכל פרק, ולתאריך, מצאו לנכון (הסופר? ההוצאה?) גם לספק ציר זמן. החלק השני בספר עוסק במשפט, שכן מדובר במותחן משפטי, הנסיבות מחשידות, והשופט עומד לדין באשמת רצח.

מה עוד יש כאן? למרות הדילוגים בין האנשים והתאריכים, הסיפור טוב. קצת עיצבנה אותי טכניקה ה"דיאלוג כהסבר לקורא", כך שכל דיאלוג נקטע בהסברים ארכניים או בפלאשבקים אחורה וכדומה. אבל הסיפור טוב, הדמויות אמינות, אם כי אף אחת מהן לא מעוררת יותר מדי הזדהות, ויש די והותר תפניות בעלילה, כך שהמתח נשמר לכל אורך הספר, בלי לייגע את הקורא בכל שלבי בחירת ופסילת המושבעים, כנהוג במותחנים משפטיים אמריקאיים. כל הזמן נצנץ בי זיכרון עמום מהדימיון של הספר לספר אחר של המחבר, שנקרא "בחזקת חף מפשע", אבל קראתי את ההוא מזמן, ויכול להיות שאני סתם מערבבת דברים.

מאוד נוח שנקודת המבט העיקרית בחלק השני, המשפטי, היא של הבן של השופט המועמד לדין, ושהבן הזה הוא משפטן גם הוא. כך נמצאים ההסברים המקצועיים במקום, ובצורה טבעית. קצת פחות נוח שחלק מנקודות המבט בספר מובאות בגוף ראשון, ואילו החלק של התביעה מגיע בגוף שלישי. יכול להיות שסיפורית יש בזה היגיון, אבל כקוראת זה הפריע לי. אבל אלה דקויות. כך או כך, ליום של ספריה סגורה שבה אין מה לקרוא, זה היה חומר טוב וממלא.

טוב עשו הוצאת הספרים והמתרגמת (וייתכן גם שבעזרתה של עו"ד דלית בן-ישראל) ששינו את שמו האנגלי של הספר "חף מפשע" (Innocent) , לשמו הנוכחי, המרענן יותר: "מעבר לספק סביר".
שתי סיבות לכך: הראשונה, צמד המילים "חף מפשע" משמש מספר סופרים (שהבולט שביניהם הוא ג'ון גרישם) וטוב שנבחרה ייחודיות מסוימת. והשנייה, החשובה יותר היא, שעם קריאת העלילה קיימת נטייה לשפוט את החשוד כ"חף מפשע" - שהרי זה שמו של הספר, ובבחירת "מעבר לספק סביר" הורחקנו ממחשבות אלה.
ובכן, כפי שידוע לכולנו, לשון החוק הוא ש"כל אדם הוא בגדר זכאי, כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר."
ובאין ראיות והוכחות – ייתכן שהכול בספק ומכאן שגם אין הרשעה.
ההשלכות שייתכנו על הנאשם במשפט רצח הן חמורות כמו פגיעה בשמו הטוב, וסיום חייו מאחורי סורג ובריח. ולכן נדרשות ראיות (להוכחת העובדות) ברמה "מעבר לכל ספק סביר" להרשיע אדם ברצח, ואפילו, כפי שידוע לכולנו, לעתים עדיף זיכוי שווא על פני הרשעת שווא...

כמובן שבמשפט רצח, הגילוי הטוב ביותר הינו המצאות הגופה, אשר אותה יש לנתח ולבחון ולהגיע למסקנה האם היה זה מוות טבעי, התאבדות, הרעלה, גרימת מוות ברשלנות, הריגה או רצח ולהביא את החשוד לדין, להרשיעו ולגזור את דינו.

סקוט טורו, עורך דין פלילי במקצועו, מביא את סיפורו של השופט ראסטי, שהוא נשיא בית המשפט לערעורים ואשר רץ למשרת שופט לבית המשפט העליון. השופט, מואשם שרצח את אשתו ודיווח למשטרה רק כעבור כ- 24 שעות על המצאות גופתה – זמן שהספיק, לטענת התביעה, להעלים חומרי רעל בגופתה של אשתו. ואם, כפי שידוע, בבדיקה שלאחר המוות אין "מחפשים" את כל סוגי הרעלים (או תרופות מסוימות) הרי שייתכן שהשופט המכובד, הבקי ברזי הבדיקות שלאחר המוות, יכול היה לנצל ידע זה, ולהשתמש ברעל המסוים הזה, להרעלת אשתו.
ייתכן והעלילה לא הייתה חורגת מגבולות ספר טוב הדן באחד מאלפי משפטים פליליים כאלו ודומים להם, המתנהלים בבתי המשפט ברחבי העולם, ואשר למעבדות הפורֶנזיות (המז"פ) חלק מרכזי בהם.
אולם, הסופר היטיב להכניס אלמנטים נוספים למשפט.
התובע - שניסה בעבר להאשים את השופט ברצח אחר, ונכשל.
השופט - שיושב במשפט הנוכחי - מתנהג כמקובל במשפט האדוורסרי, ומשתדל להתנהג בפסיביות (לא אדישות) ולתת לעורכי הדין להתווכח בינם לבין עצמם, כפי שנדרש מעצם הגדרת תפקידו במשפט.
מזכירתו של השופט ראסטי - המתגלה כמאהבתו.
אשתו ה"מטורללת" מעט שנמצאה מתה.
כל אלו ועוד אירועים ודמויות נוספות יוצרים עלילה חורגת מה"סטנדרטית" ומעניינת, ובצירוף דיונים "אמיתיים" מבית המשפט – כמו התנגדויות, שיבוש ראיות ומהלכי משפט, עדויות שמיעה (שאינן מתקבלות) ולעומתן עדויות ראיה (שתלויות ב"ראייתו" של העד...) וכמובן, הוכחות נסיבתיות ועוד, יוצרים מארג כמעט מושלם לסיפור מתח המתקיים, בעיקר, בגבולות בית המשפט. ומכאן, כל מי שמהלכי משפט ודיונים בין עורכי דין מעניינים אותו – קריאה שוטפת ומהנה מובטחת לו.
נהניתי.

שוב הולכת לקלקל מצעד הביקורות החמות, בגינן קראתי את הספר מלחתחילה.
חלק הראשון של הספר: הצגת הארוע, תוך קפיצות בזמנים וגבורים בצרוף ציר זמן, אולי כדי להעצים מתח?
זהו החלק הטוב ביותר בספר. עם כי לוקה בחסר. השופט העומד לדין בגין רצח אשתו, נשפט בעבר, לפני 20 שנה, בגין רצח מאהבת. לאורך כל הספר למרות שהרצח הקודם מהדהד, לא ברור מה היה שם והעניין נשאר סתום.
חלק השני של הספר - המשפט. הסברים ארכניים (כפי שכתבה אחת המבקרות). הפרקים המשעממים והמיותרים, מתישים לעתים.
היה הרבה יותר טוב באם הספר היה קצר יותר.
באם בתחילת הקריאה חשבתי על ציון 4 כוכבים, ככל שהתקדמה הקריאה בו, ירד הציון.
(מזל שהספר הסתיים, אחרת הייתי נכנסת למינוס כוכבים)

בגדול ספר לא רע.
הכתיבה זורמת ובגובה העיניים.
ההתחלה יותר מבטיחה- טורו יודע איך לבנות את המתח ולגרום לנו להיכנס אל תוך הסיפור: ברברה סאביץ', אישתו של ראסטי סאביץ', בכיר במערכת בתי המשפט, נמצאת מתה במיטתה. מה שמתחיל לכאורה כמקרה מובהק של מוות מדום לב מתחיל להעלות סימני שאלה, האם למישהו היתה סיבה לנטול את חייה של ברברה סאביץ'? מכאן מתגלגלים להם חשדות לרצח בכוונה תחילה ולמשפט מכוער נגד בעלה, המאיים לחשוף את סודות המשפחה.
הפרקים מסופרים לרוב בגוף ראשון, כל פעם מנקודת מבט של דמות אחרת, דבר המאפשר לנו להכיר יותר לעומק את עולמן המורכב.
מי שאוהב מותחנים משפטיים ומתחבר לתחום הזה יהנה הרבה יותר מקריאת הספר, המרבה בתיאורים ודקויות הקשורים לעולם המשפט.
הפרקים שמסקרים את המשפט עצמו הם אמנם מאוד ארוכים אך גם זורמים ומעניינים הרבה יותר. עם זאת, ישנן נקודות, בעיקר לקראת הסוף, שהסופר מורח את העלילה כמו מסטיק, ללא הצדקה מספקת. לעתים אף מצב שבו העיניים קוראות אבל המידע לא נקלט בשל חוסר ריכוז. הייתי מקצרת בסביבות השמונים עמודים מהספר כדי להפוך אותו לפחות כבד.
לסיכום, ספר נחמד אבל לא נמצא בראש הרשימה של "חובה לקרוא"...

ספר מתח מעניין. לחובבי הז'אנר המשפטי. שווה קריאה