“"חף מפשע", "האחווה" וכעת "סחיטה".
אלה אינם ספרי המופת של גרישם, אלא ההפך - הם הפחות מוצלחים שבספריו.
אלה ספרים שגם קוראי 'סימנייה' בחרו לשלוח אותם לתחתית הרשימה של ספריו.
ובכן, מדוע זה קורה? מדוע הגיע המחבר המוכשר הזה למצב שספריו, או נכון יותר חלק מהם, אינו עובר את סף 3.5 הכוכבים של קוראי האתר?
והתשובה, שעליה הצבעתי בעבר, הינה פשוטה: הוא זנח את הסיקורים מבית המשפט.
הסיפורים הברורים בספריו הובאו לקהל הקוראים בצורה חיה, כאילו הם עצמם יושבים על ספסלי הקהל וחוזים במהלך המשפט. אישית, הרגשתי הייתה שגם אם "נשארתי מחוץ לאולם" עדיין קיבלתי דיווח מדויק מהנעשה שם - כעין קצרנות, שאותה ידע להעביר לסקרנים שלא זכו להיכנס.
וכאן?
שום דבר מגדולתו כעו"ד לא בא לידי ביטוי בצורה שתרתק אותי לספר זה (וגם לא לשניים שאליהם התייחסתי).
ומכאן, לסיפור עצמו.
הפנטגון תכנן לבנות מפציץ על-קולי חדיש ובעל טווח פעולה אדיר. למכרז ניגשו שתי חברות ('טריילון' ו'ברטין') אשר שיתפו פעולה ביניהן, כנגד חברת 'לוקהיד'.
לאחר שלוש שנות מחקר אינטנסיביים הודיע חיל האוויר כי בחר בדגם של השניים.
ההכרזה בזוכים פתחה מסע התמרמרות וניסיון מצד 'לוקהיד' לשנות את פני הדברים, ולאחר שהפנטגון נכשל במאמציו להסתיר את המחלוקת ולמנוע תביעה נגדו, הגיע תורם של השותפים להתחרות ביניהם על נתח רציני מהעוגה המאוד יקרה שאמורה הייתה לעבור לידי הזוכה. וגם כאן, כפי שקורה במחלוקות בין חברות - מוצצי הדם, סליחה, עורכי הדין של הצדדים, חיכחו ידיהם בהנאה בציפיה לקרב העקוב מדם.
הסיפור מתחיל בעצם מרגע שאחת החברות ('טריילון') מגישה תביעה לביהמ"ש נגד החברה השנייה ('ברטין'), שותפתה עד לא מכבר. וכאן גם נכנס גיבורנו לתמונה.
קייל, עו"ד צעיר, שזה עתה סיים את לימודיו באוניברסיטת ייל, מתכנן לעבוד כעו"ד בשירות הציבור, אולם צילום וידאו מפליל הנמצא בידיו של "אחד הרעים" גורם לו לשנות את תוכניותיו. בצילום שנעשה בדירתו הוא נראה עם שלושה מחבריו כששניים מהם (כאילו) מקיימים יחסים, לכאורה, עם אחת הבנות שהתהוללה עם כולם, כשהיא שיכורה ומנומנמת. למרות שהוא אינו משתתף באירוע המפליל, אין הוא רוצה לפגוע בשמו הטוב, ובלחצו של הסוחט - מתקבל לעבודה, על כורחו, במשרד עורכי הדין שדרכו מוגשת התביעה, כשתפקידו הוא להגיע אל כל התוכניות והשרטוטים של המטוס הנמצאים בחברה - ולהעבירם לידי הסוחט, לפני המשפט. מעין חפרפרת... והפרס על כך הוא: אי תביעה בגין אונס...
וכאן מספר לנו גרישם על תלאותיו של קייל, ועל חייו הקשים בניו-יורק. במשרד, בשעות העבודה המפרכות, החיובים הגבוהים של הלקוחות לפי שעה, שפעמים רבות גובלים בחוצפה וללא קשר למידת העבודה שנעשית עבור הלקוח ועוד.
ואם חשבתם שהסוף יציל את הסיפור, אז התשובה היא: לא. תודה ששאלתם, אבל משעמם עד הסוף.
סתם עוד סיפור שלא מצאתי בו עניין. נראה כמו בליל של אירועים, שהקשר ביניהם מלאכותי ומעושה, כמו גם הטקסטים - שבקריאת רבים מהם אתה תוהה ושואל את עצמך: האם כך מגיב עו"ד שהתקבל לעבודה במשרד היוקרתי ביותר בעולם... האם אלו המשפטים שגרישם בחר להכניס לפיו של עו"ד שיש לו הרבה מה להפסיד, במידה וילגלג על האדם המפעיל אותו והסוחט אותו - כך, ללא כל מורא ?
התוכן, על פניו נראה לי מעניין ולמרות ההתלהבות הפושרת של הקוראים - לא יכולתי להתאפק ולא לקרוא את גרישם. וכאן אני חייב להבטיח לעצמי שלא להתפתות (שוב) וליפול בספרים שאינם עוסקים ב'ספציאליטה' של ידידי ג'ון גרישם, אולם בית המשפט, ששם – מעטים היכולים להתחרות בו.
מאד בינוני.”