****
תראו, אני לא טמבל. ברצינות. תעירו אותי באמצע הלילה ואני אדע שקיטו זה באקוודור, מה זה מלאבס או הפירמידה של מסלו או מתי התנקשו בבנזיר בוטו. פרטי טריוויה שוליים ביותר נדבקים לי למוח במהירות, אבל אם להודות על האמת, אני לא ממש פרופסור למשהו, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לעתים רחוקות נדרשתי להעמיק באיזה עניין מעבר לפני השטח, ובאופן מקורי ופורץ דרך, כמו שעושים נגיד חוקרים במכון ווייצמן לגבי (אני מניח) איך עובדת רשתית העין או איך מאכסנים מידע דיגיטלי על פולימר סינתטי. אפילו במקצוע שלי, שבו אני נחשב למומחה ונדרש לדעת דברים באמת לעומק, יש לי כמויות של "אזורים מתים" שבהם אני מסתפק בידיעה כללית, או דברים שאינני מבין בהם כלל ועיקר ואז נכנס למחקר קצר-מועד באינטרנט, גם כי אני מודע לעובדה שפשוט אין לי סיכוי להדביק את הקצב שבו הטכנולוגיה מדרבנת את האמנות להגיע למקומות חדשים, כך שאני מסמן לכל הרצים במקביל אליי להמשיך עם הספרינט, בעוד שאני ממשיך בריצה קלה על גבול ההליכה, ומקווה שיהיה בסדר. יש לי הערכה כבירה לאלה שמסוגלים ממש לשבת ולפצל את השערה של עוד תחום נסיוני או סתם משהו שהם בוחרים לעשות, פשוט כי ברור שאני עצמי הייתי מתייאש אחרי כמה שעות (או דקות) וחוזר לקומיקס המצחיק נורא שראיתי בפייסבוק או לעוד מערכון של לואי סי קיי, כדי שהמוח שלי יוכל לנוח ולהשמין עוד קצת מאיזה ביסקוויט של אינפורמציה עתירת טריגליצרידים. במין מזוכיזם פרוורטי אני כמעט משתוקק לראות מתי אושלך מהמירוץ הזה בבושת פנים.
אז כדי להרגיש בכל זאת קצת יותר בעניינים, אני רואה הרצאות ב"טד". יש שם כמה הרצאות מעוררות השתאות על כל מיני נושאים, כשאחרי צפייה בהן אני חש כאילו אני מבין את העולם קצת יותר טוב. אולי.
אחת ההרצאות המבריקות שראיתי היא של מלקולם גלדוול. איש עם פנים זוויתיות ורעמת שיער מופרכת מדבר במשך 20 דקות על איך מוצאים את רוטב העגבניות המושלם לפסטה, ולמה זה חשוב. נשמע אידיוטי? אז ככה, שזה פשוט נהדר. וכל אחד ששומע את ההרצאה הזאת יבין את העולם קצת יותר טוב. באחריות. פנו לכם 20 דקות במטותא, וצפו בזה: http://www.ted.com/talks/malcolm_gladwell_on_spaghetti_sauce.html.
אז מלקולם גלדוול הוא אחד האנשים האלה, שלא מסתפקים במה שקיים מעל פני השטח. הוא בוחר להתעמק, כמעט באופן שרירותי, לתוך נושאים איזוטריים למדי כמו למשל המצאת הגלולה למניעת הריון או יכולותיו של סיזר מילאן (הידוע יותר בכינוי "הלוחש לכלבים"), ומצליח לדוג מתוכם יהלומי תובנות מפעימות, שעיקרן - למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? למה באמת? איך זה שאנשים מסויימים מצליחים ואחרים לא? מדוע הממוגרפיה נחשבת עדיפה בעיני אנשים רבים על בדיקת רופא ידנית שהוכחה יעילה יותר, ולמה אנחנו סומכים עליה יותר? ויותר מכל - איך ההיסטוריה, הסטטיסטיקה ומעט קומון סנס (אלק מעט) יכולים לגרום לנו להבין דברים עצומים על הגזע האנושי, על איך להיות טובים יותר, נכונים יותר, להבין טוב יותר את הבחירות שאנחנו עושים ומה משפיע עליהן ואיך אולי לעשות בחירות מוצלחות יותר.
אבל אני לא רק לא טמבל, אלא גם לא נאיבי במיוחד. כל ספרי ההורות או הניהול שבעולם לא יגרמו למישהו להיות אבא או מנהל טוב יותר (מניסיון), וכנראה שגם הספר הזה לא יועיל להחלטות שלי, לצערי. אבל כמי שאוהב לעצור ולהביט סתם על בני אדם ולראות את היופי שבהם, ואת הטיפשות והחכמה וחוסר האונים, ואיך כל זה מתחבר לסיפור מרתק, הספר הזה הוסיף לי רבות. חוץ מזה שעכשיו אני גם יודע מה זה דטרמיניזם זוחל, מושג שהיה חסר לי מאוד בשיחות עם בחורות בפאב בשתיים בלילה.
(גילוי נאות - אני נשוי, יש לי ארבעה ילדים, ואני גר במודיעין. מודיעין, כן? לפיכך, כל קשר ביני ובין דטרמיניזם זוחל, פאבים, שיחות, בחורות או שתיים בלילה מקרי בהחלט. ההסתברות הסטטיסטית של חיבור בין כל המושגים האלה וביני הינה אסטרונומית).
****