ספר טוב המכיל כמה סיפורים קצרים על הדמויות בעיירה הדימיונית קיטור.
כמו הטיגריס הלבן גם בספר הזה הסופר מכניס תיאורים מפורטים על תנאי המחייה בהודו, על העוני, המעמדות, הפוליטיקה.
אני אישית מאוד אוהב את ספריו ואמשיך לקרוא אותם בעתיד.

אם אתם מצפים לעוד ספר בסגנון הטיגריס הלבן- תתאכזבו מאוד. קראתי את הספר הקצר במשך חודשיים שלמים וחיכיתי לאיזשהו סוף מפתיע והתאכזבתי מאוד...

אהבתי את הספר מאוד , ושוב בגלל מרכיב אחד עיקרי, האמת שלו .
הספר לעיתים מבלבל, אך בבסיסו הוא ספר מרתק לדעתי .
ספוילר
כמו שאני הבנתי הדמויות של הסופר אומנם נעות מעט אך הן עדיין נשארות בסופו של דבר באותה נקודת התחלה .
מה שאהבתי בספר זה הוא התובנות שאליהן הגיעה כל דמות ודמות .(כל אחת לתבונותיה ,ומסקנותייה האישיות )
גם את הספר הזה אהבתי
למרות שכמו שציינתי הדמויות אינן מתקדמות בצורה פיסית למקום מסוים אך לדעתי הרעיון היה להעביר את המסקנות שכל אחד מאיתנו חווה בחייו ,או שלא חווה דרך דמויות אלה
סופר מקסים ואני אישית המשיך לקרוא עוד ספרים שלו .

והתקדמות רוחנית ונפשית לעיתים אף חשובה יותר

אדוין אדיגה שלאחר ספרו המצויין הטיגריס הלבן, ממשיך לכתוב על החברה המעמדית של הודו.

הספר מורכב ממספר רב סיפורים שכל המשותף להם שהם מתרחשים באותו מקום - קיטור.

למטייל הישראלי הודו נראית כארץ למסעות, לישראלי הודו גם נדמית כחברה דמוקרטית- האמת היא שהחברה ההודית מורכבת מכתות (קסטות =מעמדות) כ"כ רבות וכל אדם נולד למעמד שלו, המשפיע על גורלו, וגם אם נדמה לו שהוא יכול לשנות את גורלו מתברר לו שאין ביכולתו - לדוגמא הסיפור על ילד שהוא בן לאמא מקסטה נמוכה ואב מהקסטה הגבוהה ויחסו המזלזל לאמו.

ישנם סיפורים גם על העוני המחפיר של בני המעמדות הנמוכים החיים ברחובות וניזונים מערימות זבל, סיפור על 3 חברים בני מעמדות שונים המחבלים בשיעור בבית ספרם

ובקיצור מומלץ מאד, אם כי למי שאב את הטיגריס הלבן של אדיגה, סיפור זה שונה מאד ויכול אפילו קצת לאכזב.

אדיגה ממשיך את שהתחיל ב"הטיגריס הלבן" הצבת מראה מול פני העם ההודי, הדמוקרטיה הגדולה בעולם ,שהיא הכי לא דמוקרטית בעולם.

מעבר להודו של אשרמים ורוחניות, מקדשים וצבעוניות, יש את הודו של המעמדות הנוקשים, הקסטות העליונות והתחתונות, אבל ובעיקר הנחשלת, הרעב וההזנחה, הודו שחיה ברחוב. הוא ממשיך בביקורת שלו על תפיסת העולם הדטרמיניסטית של ההודים שהגורל קבוע מראש ואי אפשר לשנותו ולכן הם נולדים גדלים חיים ומתים ברחוב בלי סיכוי לשינוי. גם כשיש סיכוי כזה הוא מסתיים בהידרדרות קשה.

הזמן -שנות ה- 80 של המאה שעברה בין רצח אינדירה גנדי לבין רצח בנה רג'יב.

הספר מתרחש בעיר דמיונית בשם קיטור, השוכנת לחוף ימה של הודו, מדרום לגואה ומצפון לקליקאט. היא משקפת את החברה ההודית. עם המבנה החברתי הנוקשה והאכזרי של הקסטות, של הנחשלות והדלות, השחיתות והסיאוב.

הספר מורכב מסיפורים קצרים. בכל פרק דמות מרכזית אחרת. לפני כל פרק מופיע עמוד של מדריך תיירים תוך כדי הסבר על האזור והאתרים המומלצים לביקור – ושם גם מתרחש הסיפור .

אוסף דמויות מגוון- זיאודין הסבל, בעל מפעל לחולצות שהעובדות בו הולכות ומתעוורות, ילדה שחוצה את העיר בניסיון לקנות לאבא שלה סמים ועיתונאי שהניסיון שלו לחשוף את האמת על השלטון המושחת מעביר אותו על דעתו.

הדמויות מבטאות את התמודדות הקיום היומיומית של רוב העם ההודי. ולעוני שם יש דרגות שונות ואין עוני אחד דומה למשנהו. העוני של נער השליחויות בחנות שונה מהעוני של עובד החנות, ששונה מאלה הישנים בחנות או בחצר או בריקשה - הבדלים שלעיתים מהווים הבדל בין חיים ומוות. העובדה המרכזית היא שאיש מהדמויות לא מצליח ולא יצליח לשפר את גורלו הקבוע מראש ובעצם האבוד מראש.

בספר מובאים תיאורים קשים של העוני הניצול, הסיאוב הליכלוך והאלימות ולפעמים הוא משתמש במילים בוטות.

אבל אני חוזרת לביקורת שהייתה לי גם על הטיגריס הלבן- הספר עסוק בלהציג את הביקורת של הסופר על החברה ההודית והעלילות הופכות למין סרט הודי מוקצן, סטריאוטיפי, ומלא בקלישאות. הדמויות שטחיות ופלקטיות. הוא פשוט מממשיך בפורמט שבו הצליח כל כך בפעם הקודמת.

הספר קריא,וזורם, אבל מאוד לא מעמיק

ספר קשה לקריאה, מספר על האנשים החים במיץ של הזבל בעיר דמיונית.