“"זוהי העת לאומץ ולבוגדנות. זמן של שפיכות דמים ושל פחד. זוהי שעתם של הגיבורים".
זה אולי התיאור המדויק ביותר לעלילת ספרו של דיוויד גמל, "טרויה". ספר מעורר השראה, שברגע אחד מקנה אומץ, ברגע שני מעורר צמרמורת, ובשלישי זורק אותך לתוך מערבולת של צחוק וכאב ואובדן.
השפה עשירה ויפהפיה. בחמלה ובכישרון, הסופר מביא לפנינו את סיפורה של טרויה מנקודת מבט אישית, ובעיקר אנושית. הוא נוהג בעלילה ביד חופשית, בלי להיצמד יותר מידי אל מה שמוכר לנו מהסרטים והספרים שניסו ללכוד את דמותה של טרויה בעבר. כאן זה הדבר האמיתי - אפשר ממש לשמוע את נקישת פרסות הסוסים על המרצפות, להריח את העשן, לטבוע בפחד, לדהור אל המלחמה, ולהאמין - באמת להאמין - שהייתה פעם עיר כזו, ששיכנה בתוכה רגשות סוערים, בוסריים; עיר שאוכלסה על ידי אנשים שהניעה אותם חמדנות, תאוות נקם, אהבה ושיכרון כוח. הוא מתמקד בדמויות הראשיות כמו גם במשניות, מעניק להן אופי וצורה, ובכך בונה את האווירה הקסומה והבלתי-נשכחת של הספר.
קשה להתעלם מהדמיון של "טרויה" לספר אחר שיצא בהוצאת כוכבי כסף, זכרונה לברכה - "אלנטריס" של ברנדון סנדרסון (שיצא כעת גם בהוצאת אופוס המבורכת). בשני הספרים, העלילה נסובה סביב שלושה צירים מרכזיים - הנסיך בעל התושיה, הנסיכה המרדנית, והלוחם הזר שהופך את הקערה על פיה. אלא שבעוד "אלנטריס" הוא ספר ביכורים תמים, כמעט נאיבי, שמאמין בטוב הלב הבסיסי הטבוע באדם, "טרויה" הוא ספר מחוספס ואכזרי יותר, ודמויותיו מתבוססות בדם ואבק קרבות בדרך אל השלווה הנפשית, שלא בטוח שתימצא להם בעיר המבוצרת. חומותיה של טרויה הן ההשתקפות של חומות הנפש שמקימות הדמויות סביבן, וקול נפילתן מלווה בקרב איתנים... ממש כמו העיר עצמה.
דיוויד גמל מצליח לנער את האבק מעל סיפורה של טרויה ולהציג את העיר כמושא תשוקה, אהבה ונאמנות - עד הסוף המר.”
