הספר הוא המשך ישיר של הסיפור המדהים של סטראפי אשר כותבת על עצמה ועל חוויותיה מאיראן של שנות ה-80 של המאה ה-20. הסיפור ממשיך כשסטראפי כבר לא נערה כי אם אישה צעירה שחווה את היום שאחרי המהפכות באיראן, סטראפי האישה היא הרבה יותר פוליטית, הרבה יותר מתפשרת, והרבה יותר רגישה לאחרים. האנשים באיראן של המשטר השיעי הרבה יותר זהירים במעשיהם ובעיקר במה שהם עושים ואומרים ברחוב. סטראפי מספרת את סיפורה האישי והחוויה היא ממש כאילו הקורא מדבר עם הדמות ומרגיש את מה שהיא חווה תחת עינם הפקוחה של שוטרי הממשלה.
סטראפי מתבגרת וכך גם הכתיבה שלה, החיבור לדמויות עמוק יותר ומגיע ממקום מבוגר יותר וזה הופך את הסיפור למשהו מוחשי יותר. הסיפור כבר לא זוועתי כמו בתחילת המהפכה וכבר לא מתים ברחובות על כל צעד ושעל, אבל עדיין הרגשת חוסר האונים בעיקר של נשים תחת השלטון האיסלאמי קיימת ומרגישים כאילו סטראפי הולכת על קליפות ביצים לאורך הסיפור ונזהרת מאוד בכל מקום שאליו היא מגיעה.
סטראפי כאישה היא הרבה יותר משוחררת מבחינה מחשבתית וזה גם מובע לאורך הספר השני עם הרבה יותר תיאורים ומחשבות ובעצם אם בספר הראשון הקומיקס היה מרכז העלילה והכיתוב רק הוסיף לו אז בספר השני הקומיקס נדחק לשוליים בחשיבותו והטקסט מקבל יותר משמעות. כל זה אינו גורע מהקריאה המהירה, המעניינת והמחכימה בסיפור של סטראפי וכלל אינו משפיע על הרגשת החיבור לנערה שבגרה זה מכבר ובעיותיה שהופכות לבוגרות יותר.
הסיפור מתנגן באקורד חיובי יותר מאשר בסיפור התבגרותה ולכן הפעם ארשה לעצמי לאחל...
תהנו...

צורת הכתיבה של הספר מאוד מיוחדת ומעניינת. שילוב של הומור ונופך אישי לסיפור הגירה לא פשוט. נערה מאירן שחיה במשפחה משכילה אך בשל המהפכה החומייניסטית והמלחמה נגד עירק היא בסכנה והוריה מחליטים לשלוח אותה ללמוד בחוץ לארץ. לא פשוט להיות מתבגרת ועוד בארץ זרה כשאת מודאגת בשל הורייך ואת לבד ללא כיוון.
יש נסיונות רומנטיים, יש התמודדות עם גזענות יש חיפוש הדרך ומציאת השייכות. והכל דרך ריבועים קטנים שמביעים רגש בצורה כנה רגישה ולעתים מצחיקה.
מומלץ מאוד גם הספר הראשון

מרגש, פרספוליס הצחיק אותי אפילו יותר מהראשון :)
מומלץ ! (כמובן רק אחרי שתקראו את הראשון (סיפורה של ילדות).