יש לי רגשות מעורבים כלפי אנתרופולוגים. מצד אחד - אני סקרנית לדעת מה קורה בקהילות זרות לי (הייתי רוצה לחשוב על עצמי כעל חובבת ידע, אבל אני יודעת שיש הרבה מהמציצנות בסקרנותי). מהצד השני - אנתרופולוג צריך לדעת לא להתערב, כדי לא ליצור התנהגויות בגלל השתתפותו. וזה יוצר לי בעיות אתיות.
לא כל אחד מוכן להיות ג'יין גודול: זה מחייב אורח חיים דומה לחיי הנחקרים, ואם מדובר בחיות בר - לחיות באיזה ג'ונגל עם מעט אמצעי נוחות מודרניים - דורש הקרבה. הפיתרון של מרשל תומס - ליצור את להקת נחקריה אצלה בבית. זה נוח, זול ומאפשר הסבר קביל לשכנים כועסים.
הספר הוא סיכום תצפיות אנתרופולוגיות על להקת כלבים שהמחברת גידלה בביתה, שמרגע שהחליטה לעסוק במחקר, לא התערבה כלל בהתנהגות הכלבים שלה - לא חינכה, לא אילפה לא שמרה מסיכונים וכמעט לא הגבילה את התרבותם. היא גם לא הגיבה להתנהגויות שלהם בינם לבין עצמם, ואיפשרה תוקפנות, דיכוי ועוול.
מי שאוהב סרטי טבע, מי שמתעניין (מרחוק, מרחוק,) בהתנהגות בעל החיים שעם כל קרבתו רבת השנים אלינו נשאר מסתורי ולא מובן כמו איזה שבט שגילו רק עכשיו באיזה ג'ונגל מרוחק, מוזמן לקרוא את הספר. מי שאוהב כלבים (כמוני) יצטרך להתמודד עם רגשות סותרים, אבל ידע חדש ומעניין מובטח.


















