ביקורת ספרותית על המורה - פרנק מק'קורט #3 מאת פרנק מק'קורט
ספר בסדר

---

קל מאד להתרגל לסגנונו של המורה, כשאתה תלמיד. ואולם קשה, וכמעט בלתי אפשרי, מבחינתי, להסכים איתו ביישום ה"שיטה" כשאתה כבר מחוץ למערכת.
ובכן, מהי שיטה זו?
"בוא ניתן להם להתפרע מעט (במושגי בית-ספר רגיל), נספר להם כל מיני סיפורים, על חיי באירלנד – שממנה באתי, ועוד כל מיני מעשיות... והדבר "ירכך" אותם, כמובן, לקראת "המקרה הלא סביר" שאנסה ללמד אותם משהו מהותי מתוכנית הלימודים, ובסופו של דבר הכל יסתדר!"
ניקח אותם גם להצגות – ששם נשלח את הרסן, לא לפני שנאפשר להם להשתולל באוטובוס ולהציק לנוסעים ולנהג – הכל בשם הראש הפתוח לרעיונות, והעיקר "לא לדרוך במקום" ולא לצאת "מוצר סטנדרטי", כפי שהחברה מכתיבה, ש"מעניין אותה רק הצלחה וכסף."
ומוסיף המורה: "יש להם (להורים) ציפיות גדולות מהילדים שלהם, תקוות גדולות. ואנחנו כמו פועלים בסרט נע שתוקעים חלק קטן פה, חלק קטן אחר שם עד שהמוצר המוגמר יוצא בקצה מוכן ומזומן לבצע את המוטל עליו למען ההורים והתאגידים" (עמ' 264).
או: "לספק בשר תותחים למוֹלֶך הצבא-תעשיה? מה אנחנו עושים, מעצבים חבילות מוכנות לקו הייצור של התאגידים? (עמ' 238).

המורה היה מורה לאנגלית בבתי ספר בארה"ב וגם לימד 'כתיבה יוצרת' - שיעורים שבחלקם נותבו להקראת מתכוני-בישול בליווי מוסיקה ושירה (והם נמשכו גם כשהמנהל נכנס לכיתה ונשאר פעור פה וכועס...). ועוד להתגאות שהכל נעשה בשם היצירה - יצירה שתדאג שהתלמידים לא יהיו, חלילה, "רגילים" ולא יצאו משעממים וחסרי יצירתיות, לחיים שמצפים להם. וכאן באה פליאתי על המשפט (החכם יש לומר) שמופק מפיו: "אתם יכולים להתערב על הסנט האחרון שלכם שבשום מקום בהיסטוריה, בין אם סינית ובין אם אחרת, לא תגלו רגע דומה לזה."
וואו!, פרנקי ידידי, אתה משהו! אני יכול להציע לך עשרות הצעות לרגעים שאינם מופיעים בדפי היסטוריית בתי-הספר בעולם, ואשר יגרמו ללא פחות התרגשות ואהבת השיעור.
בוא נתחיל; מה דעתך על חשפנית בכיתה, גלידות לתלמידים ביום חם, או לבוא לשיעור בבגד ים - והתלמידות, ללא חלק עליון... טוב, נראה לי שהבנת את כוונתי.
מה לעשות פרנקי, שבין יצירת המודל היפני (שייתכן שהוא זה שמתאים לתיאוריו של הסופר שמסתייג מהחומר הנלמד) לבין כיתה "מפגרת" ולא ממושמעת שממנה "לא יצא כלום" - ישנן עוד מאות אלפי כיתות ש"מייצרות" אנשים שפויים, שתורמים למדינה שבה הם חיים, ולא כולם יצאו "לא בסדר", כדבריך.

אם הרעיונות מזכירים למי מכם את 'תנועת הצייטגייסט' (Zeitgeist), (בשפתנו: רוח הזמן), ובכן, אתם כנראה צודקים.
התנועה הזו שמה לה למטרה לחנך את כולנו בדרך מאד שונה מזו שאליה הורגלנו, ושבה הלכנו.
כיצד זה נעשה?
ובכן, לוקחים אנשים מוכשרים שיסבירו לנו (בכישרון רב, יש להודות), כמה העולם שלנו לא בסדר, בכל התחומים, ואנו חייבים לשנותו!
בעזרת צילומים מפחידים ומוזיקה בהתאם (שהסרט 'פסיכו' של הבמאי היצ'קוק נראה לידו כסיפור חביב לילדים, לפני השינה), מנסים להפחיד את כולנו, בסיסמאות כמו: "מערכת החינוך הנוכחית עוצבה, נתפסה ונבנתה לעידן אחר, מוקדם יותר, ואינה מתאימה לימינו."
"מספרים לנו שאם נעבוד קשה, נגיע להישגים."
"אנו מנסים לפגוש את העתיד בעשיית דברים שעשו בעבר, והתלמידים לא רואים שום תכלית בהליכה לביה"ס."
ועוד עשרות משפטי חוכמה, שאם חשקה נפשכם, תוכלו להיכנס לאתר http://www.zeitgeist.co.il/ ולהתרשם.
האתר גם "בא לקראתכם" ונותן "מסלול מקוצר" למי שזמנו לא בידו – ומביא קטע של: "אין לכם זמן? צפו בסרטונים שלנו".
התנועה היא 'כלל עולמית' ומומלץ להתרשם משטיפת המוח שעושים לנכנסים. ואם העסק נראה לכם – אתם מוזמנים להירשם.
ולא, אל תגידו בבקשה שאני הוא זה ששלחתי אתכם במסגרת 'חבר מביא חבר'.
כמובן שתוכלו למצוא עוד רעיונות רבים, מלבד האתר הישראלי, על כמה שהעולם לא טוב וחובה לשנותו. ממש מרגליות...


איני יודע אם זו אוטוביוגרפיה של המורה. ומאד ייתכן שרעיונות תנועת הצייטגייסט קנו מקום במוחו, ובעזרת סיפורי בדים ומסכנוּת הוא חודר למוחנו ומסביר לכולנו "כיצד יש להעביר את החומר בכיתה, כדי שהתלמידים יאהבו לבוא לבית-הספר", ומשם, התנהגותם לאחר השיעורים תהיה... כפי שכבר כתבתי...
מעניין שאת הספר כתב מורה שמעיד על עצמו ש"יתכן ואני מורה מחורבן," וחסר מוטיבציה ושאפתנות, ואפרורי משהו. ואכן כך מתוארים חייו – בשולי החברה שסביבו. תמיד!
אחת מנקודות האור המשעשעות (והנכונות) שבספר היא ה"הִתפארות" בכך שהוא עובר בשער אוניברסיטה ידועה, שבה למדו מספר סופרים מוכרים. ולאחר שהתקבל אליה, לא היה סוף ל"התפארותו" בעצם הקבלה (בלעג לחברה שלנו, שיותר סוגדת לתואר ופחות לאיכות האמיתית, כמובן)... למרות שבסיום לימודיו, לא הצליח להוציא את תואר הדוקטור, שאליו נרשם.
לפני סיום, קטע שמביא (מעט בהקצנה) את דעתו: כאשר אחת האימהות שואלת אותו האם הוא חושב שבנה יודע לכתוב את המילה 'ממחטה', בלי שגיאות.
"אני לא חושב. זה לא ברשימה." למרות שהוא יצטרך לנקות את האף כל החיים...
וכשקראתי קטע בו אחת הבנות אמרה בטעות 'יִילך' (בחיריק) במקום 'יֵלך' (בצירה) – דבר שהיה גורם לאמהּ לדרוש ממנה "לכתוב מאה פעמים את המילה 'יֵלך'," נזכרתי בבדיחה.

לדני הייתה בעיה: במקום לכתוב 'הלכתי' הוא כתב 'אלחטי'.
יום אחד התרגזה עליו המורה והחליטה להעניש אותו: אחרי הלימודים, דני היה צריך להישאר בכיתה ולכתוב על הלוח מאה פעמים 'הלכתי'.
למחרת בבוקר, המורה מגיעה ורואה את כל הלוח מכוסה במילה 'הלכתי', כשלמטה רשומה ההודעה: "כתבתי 'הלכתי' חמישים פעם, ואז נגמר לי המקום, אז אלחטי הביתה."

ובסיום הבדיחה שאלתי את עצמי: אולי בכל זאת המחנך הדגול צודק, ואנחנו, עם השיטות "הלא מותאמות" לימינו, טועים?

אתה יודע מה, פרנקי ידידי? גם סיפורי בדיחות בכיתה היו מביאים את התלמידים לאהוב את שיעוריך, באחריות!!!
ואולי אתה צודק ב"שיטתך", שהרי, כפי שראינו זה עתה: גם לכתוב פעמים רבות ולתרגל – לא תמיד עוזר, וצריך לחפש יצירתיות – אשר לדבריך אין בשום היסטוריית בית-ספר בעולם, כפי שכבר הבנו...
לזכותו של הסופר ייאמר, שהכול כתוב בהומור (וגם במעט אירוניה), אולם כפי שניסיתי להבהיר, ממש לא התלהבתי מ"שיטות הוראה" אלו. מה לעשות, גם אני לא מושלם.
סופר טוב, ומורה גרוע, וטוב שמצא את עתידו כסופר - כך שמערכת החינוך והקוראים הרוויחו...
מספר נקודות זכות, בעיקר בגלל ההומור, אולם לא מציע 'לנסות בבית'.
לא ללכת שבי...

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על המורה - פרנק מק'קורט #3