נראה לי שלא מדברים על תאונות דרכים ועל המחיר שלהן. לא מספיק מדברים. נניח שכן מזכירים את אלה שנהרג, כי בכל זאת קשה להתעלם ממתים, הרי שאת הפצועים שחייהם שינו כיוון נוטים לשכוח. השבת פגשתי זוג שהבן שלהם נפצע בתאונה מחרידה בדרום הארץ, כבר עברו חודשים, והאיש מנסה להשתקם. הפגיעה בעמוד השדרה שלו חריפה, והוא כבר לא יילך, אשתו והילדים מנסים להתרגל יחד איתו למצב החדש. משפחה שלמה שברגע אחד של נהגת שיכורה וחסרת זהירות משנה כיוון חיים לחלוטין.

זה קשור כאן, כי יש כאן בספר שתי תאונות דרכים. אחת קיימת בתוך העלילה, והיא התאונה שהפרידה סופית את הגיבור יואל מאשתו שלומית ומפוטנציאל ההורות המשותפת שלהם, ובכך הם הופכים להיות אחד מהזוגות הבודדים שבספר. אמנם בזוג, אך בודדים. כך גם חברו של יואל, מארק גרובר, ואשתו. כך גם אמו של מארק, לוקי, שאספה את הנער הבודד יואל אל ביתם. אנשים שהם בזוג אך למעשה בודדים. כך גם הוריו של יואל, אביו המעניין, הצבעוני, הנוכל מאחז העיניים מול האם הפשוטה והיציבה.

התאונה השנייה קרתה מחוץ לספר, לישראל סגל עצמו, כפי שכותב העורך שמעון אדף באחרית הדבר. מסתבר שסגל התחיל לכתב את הספר שלו, ואז עבר תאונת דרכים לא פשוטה, השלים את טיוטה של הספר, ונפטר. שמעון אדף השלים את הספר בהעדר המחבר ועל סמך שיחה שהיתה להם.

ובכן, זה מסביר הרבה. הספר הזה הוא כמו חור שחור של רגשות דכאוניים ושל תחושת אובדן ושיממון, אבל בלי תמה שמחזיקה אותו ובלי קו עלילה סדור שקל לעקוב אחריו. התיאורים קופצים מפה לשם ומתקופה לתקופה. מהווה, אל הילדות, בחזרה להווה ושוב תקופות בעבר והבלבול גדול. המשכתי לקרוא, בקושי גדול ולסירוגין, רק מתוך התקווה שבסוף כל הנקודות יתחברו, אבל הן לא. לא מוציאים ככה ספר, עם כל הצער. חבל.

כותרת הספר מדברת על זוגות שהבדידות היא נר לרגליהם והתנהגותם. צמדים של איי בדידות.
המבנים האלו נמצאים ביחידה המשפחתית כמו אצל יואל ושלומית, שבה שלומית היא המאחה ויואל הוא השבור, גרובר ואשתו שרה, שמיצגים בדידות אריסטוקרטית ההופכת לבדידות של נוחות, או בדידות של שותפות עסקית שבה כל אחד מנצל את המצב לצרכיו.
הקשה ביותר היא של לוקי, אמו של גרובר שמארגנת את העניינים, בבחינת בודדת ובוחשת.
בצד זה יש יחסי מנצל ומנוצל, שבה לוקי מנצלת את יואל , מטעמים הומניים כמובן, או יודלה שמנצל את גרובר ל"עסקיו" האזוטריים.
בצבא היה פתגם שאמר "פראיירים לא מתים הם רק מתחלפים", בספר זה צריך לתקן, הם קבועים.
ישראל סגל מעלה מצבים בסביבתנו, שלדעתי הם שכיחים יותר ממה שאנו חושבים. לעתים, לצמד כזה יש שרידות גבוהה כי היחסים בין מרכיביו מתבססים על צורך ממשי של כל אחד מהצדדים.
זהו ספרו האחרון של ישראל סגל שלא סיים אותו. העריכה הסופית נעשתה על ידי שמעון אדף שהוסיף אחרית דבר. לכן, לדעתי, הוא מכיל בכמה מקומות כתיבה ארכנית מעט, ואפיזודות מיותרות.
ישראל סגל סוגר בספר זה בצורה מעודנת, חשבון, עם הריבוד החברתי בארץ, התנשאות (לוקי, גרובר), מול תמימות של יואל שמיצג חולשה לאו דווקא בסטריאוטיפים המוכרים בחברה שלנו.
ניתוח הסיפור על ידי שמעון אדף בסיום הספר חלקי בעיני ולא משלב את הנאמר בביקורת זאת.
הספר בנוי כחלקי פאזל שמשתלבים אט אט ודורשים מעט אורך רוח מהקורא, או אווירה של זרימה עם הספר כדי להפיק ממנו את בליל המחשבות שמתרוצצות במוחי כעת.

"זוגות בודדים" הוא הרומן האחרון שכתב ישראל סגל.למעשה,הוא לא הספיק להגיה אותו היטב לפני שנפטר בפתאומיות.
לדעתי,אחד המוטיבים בכתיבתו של סגל הוא "ההרס העצמי" ו"הידרדרות" שגורמים לעיתים מצד הקורא חשק להיכנס לתוך השורות,לתפוס את הגיבור ול"יישר" אותו בכמה סטירות לחי.בספר זהו המוטיב הבולט במיוחד בחייו של הגיבור,הן במעשיו והן במעשיהם של הסובבים אותו.סגל מתאר יפה ועם לא מעט הומור את מערכות היחסים של הגיבור עם הקרובים אליו.באופן נדיר,שלא לומר חד-פעמי - סגל מעניק לספר סיום "טוב" - שהרי לא היה יפה מצידו לתת לנו לקרוא איך בן-אדם יורד לשפל המדרגה ב250 עמודים ,ומסיים אחרת.

ספר שלא התחברתי אליו בכלל. הצלחתי לקרוא עד עמוד 60 ושום דבר לא מושך אותי להמשיך. (גם עד כאן סחבתי בכח)

נהדר!
מבחינתי, 5 כוכבים!