הבן השלישי שלי היה תינוק לפי הספר.
כמה הופתעתי כשהוא ינק בהתלהבות, סיים (סיים! פשוט הפסיק, במקום להמשיך לנצח) והלך לישון, כדי לקום שוב אחרי פרק זמן סביר (מעל עשרים דקות זה פרק זמן סביר!) ולהתחיל שוב.
התברר לי, בדיעבד, שהספרים, כל אותם ספרים שמתארים איך תינוקות אמורים להתנהג ואיך לטפל בהם, לא נכתבו על ידי אנשים מרושעים שכל רצונם הוא למרר את חייהם של הורים עייפים ומתוסכלים. הספרים נכתבו על המציאות! רק לא על המציאות של שלושה מתוך ארבעת ילדי...
וכשתינוק לא מתנהג על פי הספר - צריכה כמובן להיות לזה סיבה.
"קר לו" "חם לו" "הוא רעב" "הוא עייף" אלו סיבות למתחילים.
המתקדמים יודעים להגיד ש"כואבת לו הבטן" או "יש לו גזים".
המתקדמים ביותר כבר מבהירים לך שמדובר בכשל חינוכי: את לחוצה מדי, את מפנקת אותו, למה הוא על הידיים כל היום, יש לו הרגלים קלוקלים.
ככה זה אצל אותן אושיות חינוכיות: ההתנהגויות החיוביות של ילדיהם לרוב נראות להם כתוצאה ישירה של החינוך המופלא שלהם, ואילו השליליות - כמשהו מולד, גזירה בלתי ניתנת לשינוי.
והיפוכו, כמובן, אצל שכניהם: שם, ההתנהגויות השליליות הן תוצאה ישירה של חינוך קלוקל, ואילו החיוביות - נו, הם נולדו ככה. הלוואי עלינו.
כנראה שזה צורך אנושי: למצוא סיבה, גורם, נימוק.
באזורים מסויימים של העולם, בטרם הומצאו הגזים, נטו אנשים להאשים בתינוק הבוכה את הפיות:
אלו לקחו, כנראה, את התינוק האנושי השמנמן והישנוני, זה שהתנהג על פי הספר, והחליפו אותו.
בתינוק פיות פגום, בפיה שרצתה לטעום חלב אם, בחפץ מכושף.
לא משנה.
העיקר שיש סיבה.
סיבה לתינוק הזה, שבוכה וצורח ומתפתל ואף פעם-אף פעם לא ישן.
אלואיז מקגרו לקחה את המיתוס הזה ורקחה ממנו סיפור מקסים.
סיפורה של סאאסקי, מוחלפית.
חציה ילדת פיות חציה אנושית, שהוחלפה בתינוקת אנושית מאחר ולא התאימה לחיות יחד עם בני עמה.
כתינוקת היא בוכה וצורחת בלי הפסקה, ומה הפלא. היא מתגעגעת נואשות לחייה הקודמים, חיי הפיות.
אך גם כשהיא גדלה ושוכחת את עברה - היא נותרת לא מתאימה.
היא חצי-חצי, לא מתאימה כאן וגם לא שם.
"בני העם הנסתר" - הפיות שבקרבן גדלה, גירשו אותה כשגילו שאינה מתאימה.
הם מאופיינים כיצורים נטולי אמפתיה או רגשות חברתיים כלשהם.
לא מרוע, היכולת הזו פשוט אינה קיימת אצלם.
הם אינם אוהבים או שונאים, אינם חומלים או מזדהים. מי שלא מתאים - נזרק.
לבני האדם דווקא ישנה קשת רחבה של רגשות חברתיים.
אך מתברר, כמה עצוב, שמי ששונה לא יזכה להכיר את הצד של החמלה או האמפתיה אלא דווקא את הקצה השני: שנאה ופחד.
סאאסקי שונה מאז ינקותה, ונותרת שונה למרות כל מאמציה.
היא מתאמצת להיות כמו כולם. להסתיר את הכשלונות, את הנחיתות, ולא פחות מזה - את הכשרונות והיכולות המופלאות. שני הדברים גובים ממנה מחירים כבדים. בשניהם היא לא מצליחה.
ובכל זאת, יכולתם של בני האדם לחוש אמפתיה תנצח את האדישות המוחלטת של בני העם הנסתר.
גם אם רוב בני האדם יפנו נגד סאאסקי, תהיה אהבת אב ואם שהשנאה והפחד לא יוכלו לה, יהיה אחד שידלג בקלילות מעל הפחד ומעל השנאה ויציע אמפתיה ואהבה.
לפחות בספר הזה - האנושיות מנצחת.
שני הבנים שלי, שונאי הנסיכות, הפיות וכל מה שעלול להיחשד בצדק או שלא בצדק כ"של בנות", היו בכל זאת מרותקים מהעמוד הראשון. אני רואה בזה המלצה בפני עצמה.
בפתיחת הספר ישנה הקדשה לכל הילדים שהרגישו, אי פעם, שהם שונים. מומלץ בחום גם לאלה שלא.
