איש ואימו חוזרים יחדיו אל ביתם הישן ומבלים בו כשבוע שלם. הבן, שהחליט כי הוא מוציא את אימו מבית האבות עם רצון עז ללמד אותה את אותיות הא-ב, מנסה להגיע אליה דרך השפה העברית בעוד האם, שמעולם לא למדה קרוא וכתוב, מנסה לנצל את מצב הקירבה בין השניים על מנת לספר את סיפור ילדותה במרוקו המסופר על ידה בגוף שלישי. לשניים מערכת יחסים מורכבת, עם עבר מורכב וביחד הם מצליחים למצוא שפה משותפת המהווה הזדמנות אחרונה לתקשורת ביניהם.

ממש כמו הדמויות שתקועות בין ארבעה קירות, המתקדמות כל פעם בצעדים מזעריים, כך גם אני. הרגשתי תקועה. כל כך רציתי לקרוא את הספר הזה אבל בכל פעם משהו כבד העיק עליי וגרם לי לקרוא בקמצנות ובקרה.

הספר בהחלט כבד וגם השפה שלו מפותלת מאוד ולא קלה לעיכול. סיפורה של האמא מרתק אך כתוב בשגיאות כתיב של אישה שלא גדלה בארץ. יש לזה את הקסם הייחודי שלו אך לקרוא כך הרבה זמן דורש מאמץ וריכוז. ומנגד, לפעמים הסיפור כל כך סוחף. שגיאות העברית ומבטאה הכבד של האם אשר דומיין בראשי, העניקו דמות ספציפית ומזוהה, כזו שקשה להיפרד ממנה בכל פעם שהסיפור עובר לנקודת מבטו של הבן. דמותו לא מאוד סוחפת ולא מאוד ברורה. מדוע הוא כל כך רוצה שאמא שלו תלמד את האותיות? להחזיר שליטה לחייו? לסגור איתה חשבון? למלא אצלו צורך\חסך? ואם כן אז איזה? דמות שסך פעולותיה לא מספיק ברור ולכן קשה להזדהות איתה.

ובכל זאת, יש משהו מרתק בספר, רוצים להגיע לסופו ולהבין מה יקרה. סיפורה של האמא על הילדה במרוקו מטלטל ומוציא את הקורא למסע שאינו ידוע מראש. ובכלל, דמותה של האמא שובה את הלב ורק כדי להשלים את סיפורה הצלחתי לסיים את הספר.

העמודים האחרונים נקראו במהרה ועשו את עבודתם הנאמנה בסיפוק הסוף המיוחל. על אף הכשלים, זהו ספר אשר הצליח לגעת בי בייחודיותו.

אהבתי ונהניתי.
גיבור הספר חוזר לבית ילדותו אחרי שני עשורים כמעט ביחד עם אמו למעין "חופשה" בת שבוע.
המספר בעצמו מתגלה כתלוש מהמציאות, סובל ממשבר זהות, מינית וחברתית והתלישות הזו מקורה בבית ילדותו, דירת עמידר אי שם.
מבקש לעשות בחייו תיקון לכן מתחיל ללמד את אמו את הא-ב כדי שבערוב ימיה תדע לקרוא ולכתוב.
האם כביכול פרימיטיבית שאינה יודעת קרוא וכתוב אך זו אשה עם המון חוכמת חיים, חזקה ושרדנית.
הבן מתחיל ללמד את אמו אך האם יש לה רצון משלה היא שופכת את סיפורה למורת רוחו של בנה.
היא מספרת בשפה ייחודית ועשירה גם אם לא פשוטה להבנה במרוקאית,צרפתית ועברית משובשת על ילדה בשם מחה שהוצאה מבית אמה בגיל צעיר מאד ועד גיל
שמונה עשרה נדדה בין בתי קרוביה ברחבי מרוקו-אלג'יר וחזרה למרוקו בחיפוש אחר חמימות משפחתית ובשאיפה ללמוד בבית ספר. זו ילדה שלמדה על בשרה לא לסמוך על אף אחד מלבד עצמה.
הבן זועם עליה, ועל סיפורה הבדוי כביכול שמחבל בתוכניתו ללמדה.
בסך הכל שני הסיפורים של האם ושל הבן מרתקים. על סיפורה של האם אנחנו למדים על קהילה יהודית חמה ומלוכדת בצד סיפור על נדודים, בדידות ויתמות.
סיפורו של הבן הוא מאין המשך לתלישותה של האם. גבר מתוסכל ומתוסבך שלו בעיות משלו עם נתק מאמו הולדתו ואשר המשפט הפותח שלו "עוד בחייה אני מחכה למותה"מעיד על ה"קשר החם" אתה.
הספר בכללותו מרגש, אמין ולא קל לעיכול.
אהבתי את הסגנון ואשמח לקרוא את שאר ספריו של סמי ברדוגו.

זה לא רומן לקריאה קלילה ושוטפת. הספר מצריך קצת מאמץ והתמדה - וגם בסוף לא כל החידות מתבהרות.
המספר של "זה הדברים", דמות מורכבת, מסוכסכת ותלושה, מנסה ללמד את אימו עברית תקנית. די מהר מתברר לקורא שגם העברית שלו, אף שאין בה שגיאות, היא מיוחדת ושונה, וקשורה, שלא ברצונו, לשפה של אימו.
האם, מצידה, רוצה רק לספר את הסיפור שמתפרץ ושוטף ממנה, בתערובת של עברית, צרפתית ומרוקאית. הדיבור אמין ואמיתי. ברדוגו לא מקל עלינו את הקריאה, לא מסביר ומתרגם, לא עונה על כל השאלות שמתעוררות.
הרשיתי לעצמי להיסחף בקריאה, לא לנסות להבין הכל, להתרשם ולהרגיש.

ספר מעניין על מפגש עולמות.
עיקר הספר הוא .. המספר, אדם תלוש ממקורותיו אשר מנסה ברגע האחרון לעשות תיקון ו...להביא את אימו ליכולת קריאה והכרת " העולם המודרני" בכלים מערביים , לוח טוש, דפים לתירגול וסדר יום.
מנגד זורמת תרבות אמיתית על כל חסרונותיה ויתרונותיה. האם בוחרת להציג את התרבות בסיפור שבו אין הרואיות אלא שרידות, ניצול ו.. זרימה עם המצב.
זאת בניגוד לבן שנשאר בלימבו כמעט נוצרי (לא פה ולא שם). לאם ברור היכן היא נמצאת.
הנגודים האלה מופיעים בהיבטים שונים בספר.
יומרה והתנשאות - הנה בשבעה ימים אני אלמד אותך לקרוא. מולם התשובה "בסדר אבל קודם תקשיב לי ותזדהה איתי".
קבלת הקושי מול המלחמה בו. כאן הכל מסתיים בחנק ואיני ממשיך יותר.
זהו אולי השיח בין עדות המזרח למערב. כאשר המזרח מבקש בואו תקשיבו מתוך הזדהות לא בהתנשאות.

השקפת עולמי אומרת כי חרף הניגודים יש במציאות תהליך( אולי איטי מדי) של זרימת מידע וקבלה.

ספר מוזר. התחלתי לקרוא את הספר ולא כל כך זרם. הספר בעצם מתחלק להווה לאמא ובן שחוזרים לדירת מגוריהם הישנה בעיירה. מצד אחד הבן מנסה מאיזו שהיא סיבה ללמד את אימו הזקנה והחולנית את אותיות האלף בית וכל זה בשבוע של חופש.
מצד שני יש סיפור שהאמא מסמפרת והוא שזור בין כל מהלך אותו השבוע. הסיפור נע בין סיפור דימיוני בדיה לבין משהו שנראה אמיתי. האמא מספרת את הסיפור בעברית הקלוקלת שלה, בתוספת מילים בצרפתית ובערבית מחיי אותה ילדה.
סיפור זה מה שמאחד לדעתי את הספר והעלילה, והסיבה להמשך הקריאה בספר. לולא סיפור זה הייתי מפסיקה רק המתח לדעת מה קורה עוד לילדה מעניין.
כמו כן, אנו למדים קורות הבן בחיפה.
הסוף ומבלי לעשות ספויילר נשאר מוזר ולטעמי תלוש.
עדיין שווה לנסות לקרוא.

לא התחברתי ובאמת עשיתי כל מאמץ שלא לינטוש אולם משהו בהתברברות הכריע אותי למרות הסקרנות והרצון להמשיך.אודה שהחלטתי לקרוא את הספר עקב דימיון בנושאו לספר נפלא אחר שקראתי מפרי עטה של הסופרת שוש רואימי "אישה גאה מהאטלס" שהותיר בי חותם עמוק אך כאמור זה לא היה זה וחבל.