עדכון: 15/10/2020

ספר שקראתי כמה פעמים אבל בפעמים הראשונות הייתי צעירה מדי ולא הבנתי, בעצם, כלום.
אז, כשלא הבנתי כלום, אהבתי את הסגנון המתחכם בעיקר והתלהבתי מזה שזה קורה בברזיל. הבנתי את העלילה כפשט אבל בגלל חוסר ניסיון חיים לא הבנתי את רוב המסרים. אולי זה נכון לגבי הרבה ספרים.

עכשיו, ממרומי גילי, אני מבינה שהספר הזה אולי קצר אבל הרבה פחות קליל ממה שחשבתי, כשפעמים רבות אני מוצאת את עצמי נעצרת במהלך הקריאה כדי להבין משהו.

הספר מתאר את חייו של בראס קובאס, בן עשירים משכיל מריו דה ז'נירו, שחי לפני כמאה שנה, ומבלה את רוב זמנו בבילויים ובהגות. הוא מעיד על עצמו כשטחי ויהיר, ומדי פעם, כשמצפונו מציק לו הוא מוצא דרכים לשחד אותו.

אני באמצע הקריאה המחודשת (המפוכחת) אז יתכן שאעדכן את הביקורת בהמשך.

ספר מעולה לטעמי.כתיבה מיוחדת במינה ובאמת שמעולם לא נתקלתי במשהו דומה.הספר מומלץ במיוחד לאלה שהתחביב שלהם הוא כתיבת יומן פרטי בצורה פיוטית למען צמיחה אישית,שהייה בגלי אלפא וסיפוק המוזה:)
ועכשיו,סלחו לי שבחרתי להביא את הכתוב בדף האחורי של הספר ,פשוט לא הייתי יכול לכתוב משהו נכון שיפתה יותר לקרוא את הספר.

"זיכרונותיו של מת`, שהופיע לראשונה ב 1800 ומשהו , הוא הרומאן החמישי (מתוך תשעה) שחיבר ז`ואקים מאריה מאשאדו די אסיס, גדול סופרי ברזיל במאה ה19-.

מאשאדו די אסיס נולד בריו די ז`אנירו ב1839- לאם פורטוגזית ואב מולאטי, שהיה בנם של עבדים משוחררים. הוא למד קרוא וכתוב מאמו החורגת ומאופה שגר בשכנות, וכבר בגיל 15 החל שולח ידו בכתיבה בכל ז`אנר אפשרי. בבגרותו היה, ללא עוררים, בכיר אנשי הרוח בארצו. היה ממייסדי האקדמיה הלאומית בברזיל ב1897-, וכיהן כנשיאה הראשון עד מותו ב1908-. ספריו תורגמו לשפות רבות והם נושא לפעילות ביקורתית ומחקרית ענפה.
שם גיבור הספר "זכרונותיו של מת" הוא בראז קובאס והספר מסופר מפיו בגוף ראשון -זוהי מסכת ארוכה של אפשרויות גדולות ושל החמצות גדולות לא פחות, של שאיפות ואשליות למיניהן ושל התפכחות מכל המניע את בני האדם בעולמנו זה: תאווה ואהבות, רדיפת הבצע, הכבוד והשררה. במגמה אנטי רומאנטית מוצהרת, ובניגוד לנאטוראליזם של ימיו, בחר מאשארו די אסיס לפתח טיפוס של רומאן שהיה אז מאד בלתי אופנתי. דווקא במחצית השניה של המאה ה20-, עם התחדשות הענין בצורות כתיבה אירוניות ובעירטול התחבולה הספרותית, נראים ספריו רעננים ומודרניים מתמיד. עם הופעת תרגום ספר זה לאנגלית זכה הספר לשבחים מופלגים (שלא ניתנו לו בעת הופעתו), ומיד עורר השוואה עם לורנס סטרן ו`טריטראם שאנדי`. ואכן, בדומה לבורחס בתקופה מאוחרת יותר, גם במאשאדו די אסיס ניכר משהו מן האנגלופיל. מלבד אזכורים ומובאות משקספיר וממסורת השירה האנגלית, מגלה כתיבתו זיקה מיוחדת לרומאן האנגלי של המאה ה18- דווקא. הדבר מתבטא לא רק בעלילה אפיזודית ששזורים בה במתוחכם משלים קטנים ומוסרי השכל שנונים, אלא גם באירוניה שאינה מסתירה את היותה, קודם כל, הגנה מפני הפגיעות ורגישות היתר - אותה מטבע דו צדדית של הסנטימנטאליזם נוסח סטרן. האמביוואלנטיות הזאת היא שמקנה אנושיות עמוקה לספר היפה הזה".