#
אני מאמינה שסודות הם המלט בין לבני המציאות. הם המדביקים יחד את היומיום וגורמים לו לפעמים להיראות יותר מלהיב. אני מניחה שלכל אחד יש סודות. הם נשמרים בקפדנות כי אם יתגלו הם יביכו את בעלם (אל תזלזלו במבוכה. אולי היא לא מניעה את העולם אבל היא בהחלט תוקעת מקלות בגלגליו) או יחשפו את אשמתו של בעל הסוד, השומר את הסוד עמוק עמוק במרתף, כבול וחסום פה. לפעמים הסוד משמש זרז ליחסים יותר אינטימיים – בשלב החיזור, נניח, "שיחות הנפש" נושאות פעמים רבות אופי של גילוי סודות, שבדיעבד עלול להתברר כטעות.

הסיפור עוסק בשני זוגות – שיש בינהם קשר משולש: דנה ורוני, ליה ותומי, תומי ורוני. דנה היא ה"בימבו" האולטימטיבית בתאורו של אשרי (הייתם מופתעים כמה פעמים אפשר להזכיר את השדיים שלה ב 78 עמודים...) היא מוחצנת, מאופרת, גסה, ובריונית. ליה, לעומתה היא מופנמת, שקטה, משכילה ומעודנת. ופה הניח אשרי את התשתית למרחק הרב ביותר בין שתי נקודות, מזווית הראייה הגברית (הוא גם הוכיח שלהסתמך רק על זווית ראייה מיגדרית עלול ליצור שטחיות מסויימת)
תומי הוא האיש היצירתי – הוא מוחצן, מושך (לאו דווקא בזכות מראהו הפיזי) אוהב לשחק באש וללכת עד הקצה, בתנאי שיש מי שיכין את המצע לתוכו ינחת בנפילתו. מי שמכין לו את המצע הזה הוא רוני שהוא יציב וצפוי, ותפקידו להציל את חברו המעופף מעצמו. הם שותפים בחברת הפקות ומוערכים בברנז'ה. שניהם – וגם דנה – הם בוגרי החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב. כן החוג ההוא שהדימוי של הסטודנטים שלו הוא בוהמי, משוחרר, עם הרבה סקס סרטים ומסיבות, המדגישים בצבעוניותם את צבעם האפרפר של סטודנטים לחשבונאות או למדעי הרוח...

הסיפור מעניין כמו תוכנית ריאליטי עליה הוא מבוסס. הדמויות סטיריאוטיפיות במידה רבה, מבוססות על תפקידיהן ולא בנויות לעומק. לסיפור יש אלמנט חזק של תסריט. והמסקנה? אשרי מאשש את מה שכולם יודעים: להשתמש בסוד כדי להשיג דברים מאחרים – זה מסוכן. ברוב המקרים תגיע לתוצאה שלא חזית ולא רצית.
והכי חשוב – כשמשחקים באש התוצאה הסבירה ביותר היא כוויות.

חייב לציין שבהתחלה לא הצלחתי להתחבר לסיפור ולדמויות, אולי בגלל שמאז שהספר נכתב, אי שם בשנת 2000 זכינו להרבה גרסאות של "חברים טובים מתאספים בארוחת ערב ואז הסודות מתגלים, אם זה בגלל יין, או בגלל פלאפונים על השולחן, או בגלל משחקי אמת ושקר". ה"ז'נאר" הזה קצת מיצה את עצמו.

ככה שכמעט מחצית מ-78 העמודים הלא מאוד גדולים ועמוסים בטקסט הלך על המשחק וזה פחות עניין אותי.

אבל, ברגע שהמשחק מסתיים, ואנחנו מתחילים ללוות את ארבעת הגיבורים ביום שאחרי, בימים שאחרי ואפילו בחודשים שאחרי, ומבינים מה קרה להם באותו ערב גורלי (שגם הוא מחביא כמה סודות) הספר נהיה מעניין הרבה יותר.

אם את החצי הראשון שלו לקח לי כמה ימים לצלוח, את החצי השני סיימתי בנשימה עצורה אחת.

אז לא, לא פסגת היצירה, אבל אם תם נוסעים לחופש או אם יש לכם נסיעה ארוכה או טיסה לא מאוד ארוכה, הספר הזה הוא אופציה מספקת, לא דורש יותר מדי, לא משאיר משקעים יותר, לא גורם לנו לתנודות רגשיות יותר מדי, אבל כן מעביר את הזמן בצורה לא נוראית יותר מדי.