"אם החיטה" היא אגדה פוסט מודרניסטית למבוגרים בעלת מבנה משוכלל של בדיות המפתלות עלילה מרתקת, מצחיקה, ונוגעת ללב, שבה אישה קטנה וחכמה מנצחת את מטומטמי-כל-העולם וזוכה בחירות (למרות שבדרך, על פי טיבה, יש המון מהמורות),
הספר מציג דרך התבוננות שנונה ולא שגרתית, עשירה בתובנות שוברות-מוסכמות, ובהרהורים תמציתיים המביעים אמת כללית , נוסף לאבחנות פקחיות, אשר נכתבות באופן לקוני וקליט, בנוסף להגדים רבים, המציבים אתגרי-מחשבה לקורא.
אלה, כמו הרצף העלילתי הסוריאליסטי והאופטימי - אשר במרכזו גמדה תל אביבית רבת תושייה ושופעת המצאות בת 58, שמעולם לא נתנה לפיזיות שלה ולאישיותה היוצאת מגדר הרגיל לעמוד בדרכה למימוש עצמי, בונה הליקופטר בשיטת "עשה זאת בעצמך", ונקלעת לשורת אינטריגות-אינטרנט חובקות עולם. היא הופכת למולטי מיליונרית לאחר שהיא ממציאה שיטה להדברת שדות חיטה באמצעות טלפתיה, תוך שימוש באתרי פורנו ככלי יעיל, ובכך והיא מצליחה לשנות את גורלה האפרורי, את חיי הסובבים אותה, ואת העולם כולו .

העלילה מתאפיינת בלשון עשירה ושפה ססגונית, הדורה ומשובבת עין. הנה דוגמה אחת מיני רבות: "לעתים יקרה שמפגש אקראי יהפוך לקרבה שלא שוערה מראש. יקרה שנסיבות חיים הפכפכות יחברו זרים לאשליה של שותפות גורל. האנשים יחושו חמימות גדולה כאילו גילו אחים אובדים או הורים נידחים – להם נכספו כל חייהם. טבעם של מקרים אלו הוא כטבעה של הבטחה, אשר עוצמתה מתקיימת מן הידיעה, כי לא תתממש לעולם".

הייחוד הספרותי של בן־כנען מתמצא בכך שבמקום ללטף את הקורא היא מדרבנת אותו לקחת אחריות. במקום לתת לדכדוך פורקן היא מזכירה את היכולת להשתעשע, ובמקום להתיילד – להיזכר בשאפתנות של ילדים.
עוד הסתבר לי, שהספר מגדל סביבו קהילה אותנטית של קוראים, של מיסיונרים, אשר מעבירים מפה לאוזן ומיד ליד את שמעו, ומשביעים את הקורא הבא בתור להתלהב מרומן ההרפתקאות, שכתבה מיקי בן־כנען, על אישה זעירה וחלומותיה, חובקי השמים והארץ. כמעט 16 שנים אחרי פרסומו.
והנה נוספה עוד מסיונרית אחת.
מומלץ!

הומור , אירוניה, התבוננות ניפלאה עלינו הישראלים וקצת על העולם.
כבר במבוא אני אומר , איני שותף לכל דעותיה אבל היכולת המופלאה של מיקי בן כנען להציג את המוזר, המצחיק ואפילו הכואב בחיינו בדרך אירונית , קלילה ומעוררת מחשבה פשוט מקסים.
הסיפור ( בלי לפגוע בקריאה ), רווקה בגיל חמישים, מזמינה מסוק זעיר כדי לטוס להנאתה. תוך כדי כך היא מגלה שיטה להצמחה מהירה של גידולים חקלאיים.
הסיפור בנוסח דני דין למבוגרים, עוזר לנו יחד עם הכותבת ל"המריא" למחוזות שונים.
והאירוניה עובדת נפלא.
נביא כמה דוגמאות:
ע 127- מובאת תובנה ניפלאה:" הרוע הוא חוסר יכולת של אדם לחוש אמפתיה כלפי זולתו" יש לזה המשך שכדאי לקרוא.
ע 129 - "הצדק כידוע הוא מכשיר פוליטי".
לא הכל רק אמירות רציניות, יש הרבה הומור כמו בע 163 - " הם רואים אופרה חקלאית " קוולריה רוסטיקנה". (אפשר לחשוב כי מדובר בטקס ביכורים בקיבוץ).

או ע 169-170 מתאר סצינה מצחיקה של גירוש נמר במצפה רמון בשיטה מוזרה בדווית. הנמר המגורש מוצא פורקן בחבילת "טמס" של הגיבורה ולועס את כולה. ואז אחד הבדווים אומר: "צרבת לא תהיה לו הרבה זמן".." אימא שלי משתמשת בו כל הזמן".
יש עוד המון סיטואציות, וארועים כתובים יפה שלאחר קריאתם מבינים כי יש בהם גם מסר.
לבסוף כמה הירהורים על המסר של הספר.
המסוק הוא בעצם אמצעי של הגיבורה ושלנו ל"המריא" ולהתבונן על מצבנו והעולם מלמעלה. לקבל תמונה כוללת סינאופטית.
לפעמים זאת בריחה ממצב מסויים.
ולפעמים זה אמצעי לצאת לדרך חדשה.
אני חושב כי הרבה אנשים היו רוצים "מסוק" כזה.
צריך רק לזכור כי גם בעלילה , הגיבורה בונה את המסוק בעצמה.
שווה קריאה.

הסיפור עצמו מפגיש אותנו עם כמה דמויות שהן חריגות בנוף שבו הן נמצאות.
גמדה, בעלת חברה אינטרנטית שלא עושה הרבה עד שמגיע השינוי,
הליקופטר אדום איתו היא טסה ומשנה את גורלה במידה רבה.
זוג בדואים החיים במצפה רמון, שפוגשים לראשונה בטכנולוגית המחשבים ומשנים את יעודם המשעמם בזכות כך.
נגן פיקולו מוכשר, גבוה ותמהוני.
דוקטורנטית, אגרונומית, סיצליאנית בנשלחת לביצוע מחקר בקנדה.
מה קושר בין הדמויות? ככל הנראה קודם כל הצורך בשינוי בחיים היומיומיים שלהם. חוץ מזה נראה כי חבורת התמהוניים של בן כנען כמו נבחרה לשמש דמויות במשחק אותו היא מניעה כמו על גבי תפאורת תיאטרון שספק קיימת, ספק נוצרת ע"י שלל הדמויות אותן בחרה לה.
סיפור מופלא, שונה ודי מבריק.

אם החיטה- ספר מקסים פלוס פלוס
הכתיבה של מיקי בן כנען טרייה, עכשווית ורעננה וסגנונה הרמוני ומתוק. לעתים אתה שט על משפט ואומר, "איזה יופי" ומעביר את העין למצב רברס וחוזר ומתענג ומעמיק פנימה.

אבל לא מדובר רק בסגנון כי אם בכוח המניע אותו, מורגש כי הכותבת מצויה במציאות מאפשרת, אולי אף למעלה מזה, שהשקט בה מולך, וממקום זה צופה היא בכאבו של האדם, בפחדיו, בשבריריותו, בזמניותו. אך כל אלה, יפים כשלעצמם, כורעים ברך אל מול כוח הנצח שבאדם.

מיקי בן כנען מעבירה יפה את השבריריות הנשגבת הזו, לא מתוך שפיטה על חולשתו המובנית של האדם, כי אם מתוך הכרה וקבלה ומראה כי זה רק חלק מהתמונה כולה - ים השיבולים שמסביב.

למקום יקר זה יש השפעה ברורה על עוצמת הספר ודיוקו. אין זה משנה כלל אם זה סיפור בדיה, אגדה או פנטזיה, הכתיבה אמת והאמירה אמת והחן נמצא בכל. על כך רק נאמר תודה רבה לאם החיטה.

אני אתחיל מהסוף - מאוד נהניתי מהספר ואני ממליץ עליו בחום. עכשיו כשאמרתי את זה אני יכול לציין את הבעייתיות בספר ואתחיל בזה שהחולשה העיקרית שלו היא ה-buildup (אשמח לשמוע איך מתרגמים לעברית) המופרך שנבנה סביבו, לפחות בראש שלי. קראתי קודם את הקרקס הגדול של הרעיונות ומאוד אהבתי. שמחתי לשמוע שיש ספר קודם לו שטרם קראתי וראיתי איזה ביקורות מעולות יש לו. להשיג את הספר לא קל למרות שהוא יצא בהוצאה חדשה על ידי הסופרת (וזו גם הגרסה שהשגתי בסוף, הוצאת "קרקס"). בכל מקרה, לקח חצי שנה והנה הספר. אין ספק שהציפיות בשמיים.

אז למי שקרא את הקרקס התחושה תהיה דומה - גם הספר הזה מופרע במובן הטוב של המילה. מצד אחד אין גבול לדמיון, אבל מצד שני תמיד יש תחושה שמי יגיד שלא כך בדיוק קראו הדברים. גם פה השפה היא אחד הדברים שבו מלהטטת הסופרת וההנאה רק גדלה.

מצד שני, אחרי הקריאה של הספר הראשון יש גם מעט אכזבה. החלק הראשון של הספר קצת איטי והכתיבה עדיין לא ממריאה. מצד אחד רעננות אבל מצד שני, מעט בוסר. החלק השני של הספר הרבה יותר טוב אבל עד שמגיעים לחלק השני, אופס, כבר נגמר. זה לדעתי החיסרון העיקרי של הספר - הוא נגמר בפתאומיות והוא קצר מדי. בסוף הספר יש לא מעט איורים שאולי מוסיפים להנאת הקורא, אבל בהדפסה שלי לא מספיק ברורים (או שהראייה שלי כבר לא משהו), אז רק מעט מהם היו בעלי משמעות. התחושה שלי היא שאת הסוף אפשר היה להרחיב לא מעט וגם להעמיק ולכתוב סוף יותר מוצלח. אין ספק שלספר ביכורים זה הישג מרשים, אבל זה רחוק מלהיות ספר מושלם כפי שכותבים עליו. ועדיין, כפי שהתחלתי, מאוד נהניתי ואני ממליץ בחום, ארבעה כוכבים מתוך חמישה.

בגאוניותה בראה מיקי כנען עולם מקביל שמאפשר קיום לכל אותם שאינם צועדים עם העדר. ברגישות ובמקוריות פתחה צוהר דו כיווני בין העולומות, כזה שמאפשר לכולם לחיות זה לצד זה.

לא הייתי מעיפה מבט שני על הספר הזה אם הספרנית לא הייתה מוסיפה לי אותו לערמה, וגם אז לא התלהבתי. כריכה קשה חומה ומשעממת, נראה כמו ספר ישן.. וגם השם "אם החיטה".. ספר בוטני? היסטורי? "השותפים" שלי שבודקים אצלי את מצב הספרים, גם הם דלגו עליו בלא עניין ואצלי הוא נדחק לסוף, אחרי כמה ספרים אחרים. רק אתמול לקחתי אותו לידי בלי הרבה צפיות ו"צללתי" בסיפור. לא אגזים אם אומר שהוא נקרא בנשימה אחת, כי סיימתי אותו לפני כמה שעות.

זהו ספר ביכורים של מיקי בן-כנען שודאי מוכשרת מאד. גם עיצוב הכריכה (שבעיני בעייתי) אף הוא שלה כמו גם האיורים בסוף הספר, שהם נעימים ומוסיפים נימה מבודחת משהו, אבל העיקר - השפה חיה ועשירה והכתיבה קולחת ומרתקת.

אז מה זה הספר הזה? מדע בדיוני? אגדה? בדיחה? פנטסיה למבוגרים - או הכל יחד? מה זה חשוב בעצם, שכל כך כיף לקרוא?

הסיפור עוסק באשה מאד קטנה "גמדה" אפילו, שיש לה סיפור אהבה מסובך עם נגן פיקולו ענק ועם איטלקיה גדולה לא פחות וגם אהבת ילדות להליקופטרים אדומים, אשר מימושה הוא תחילת ההרפתקאה הפנטסטית שסביבה כל הסיפור.

את החלק האחרון של הסיפור פחות אהבתי - לא כל כך מסתדר טוב עם שאר הסיפור - אולי דמיוני בצורה בוטה מדי, אך הוא לא קלקל לי את הטעם הטוב.

כדאי.

קניתי לפני כמה שנים את הגרסא הראשונה של הספר. הוא היה עטוף בכריכה דומה לשל ספרי קודש.
כשקוראים ספר ממש טוב ההרגשה דומה לתפילה, וזה בדיוק מה שהרגשתי שקראתי את הספר. תענוג.
אגדה מודרנית

שום גמדה ושום נעליים, אישה קטנה וחיננית, שעושה הכול בשקט בשקט ומשגעת את העולם, את עצמה ואת הקורא. ספר דמיוני שנותן תחושה כל כך אמיתית ולמרות שההגיון מנסה להשתלט כל הזמן, כל כך להזדהות ולרצות שזה יהיה אמיתי. מומלץ בחום.