אכן, רומן למתחילים - לספרה של לילך סיגן - רומן למתחילים ;
הוצאת ידיעות ספרים/פרוזה ; עריכה - לילך פלדמן
הרשומה הזו נכתבת בנקודת השלמה אישית. היא עברה את כל חמשת צעדי האבל הידועים, על פי המודל של קובלר-רוס, כהלכה -
שלב ההכחשה - לא, זה לא יכול להיות כל כך גרוע
שלב הכעס - למה ישנם כותבים המתעקשים דווקא לכתוב (כל כך גרוע)
שלב המיקוח - אני אהיה מוכנה לכתוב ביקורת מהללת ומשבחת אם רק דבר אחד בספר יהיה טוב
שלב הדיכאון - אין בשביל מה לקרוא, חבל על הטירחה
ומכאן - שלב ההשלמה - זה הספר, על זה צריך לכתוב.
ה-זה, זה זה -
"חייה של קלודיה, אישה בסוף שנות השלושים שלה, ...כמהה לילד, עם נישואים כבויים, לאחר שהתפטרה מעבודתה, מגיעים לידי מפגש מקרי עם סוכן ספרותי אמריקאי. בעקבותיו היא נוסעת לניו-יורק שם היא ממשיכה להתבונן ולהתמודד עם חייה" ~ בערך מה שכתוב בכריכה האחורית.
לכאורה, סותם הספר 'רומן למתחילים' מראש את הפיות שעלולים להלעיז בו. הדמות המרכזית היא - אובססיבית, מודעת - ומנתחת עד מוות, כדבריה שלה, כל רגע - לכל השתמעויותיו, מכל צדדיו, לכל השלכותיו, עם כל שאלותיו ותשובותיו. רק לכאורה.
כי הלא אם הדמות יודעת כל כך במדוייק את כל הסיפור לכל השלכותיו, אז מה הסיפור? לָמה הוא מעניין?
לא מעט חוקרי ספרות כתבו ובתרו את האבחנה הדקה שבין ספור לבין עלילה, ואולי ליתר את הדיוק - בין העלילה לבין הסִפֵּר. הספר 'רומן למתחילים' אינו מכיר ואינו יודע את האבחנה, וכך הוא יוצא נפסד מכאן ומכאן, שכן - העלילה היא ממילא הנרטיב. (ואם נרטיב הוא עלילה, הוא מימלא אינו נרטיב).
והוא אשר כתבתי - זהו ספר סותם. כאשר הדמות הראשית מתמלאה באזמלי מנתחים ישנו סיכוי מצויין כי הניתוח יצליח והחולה ימות. סיגן, כמעט מלכתחילה, מגוללת עלילה כשהיא חותמת את הגולל עליה. החפירה והנבירה בקרבי ובמעי כל רגש, מחשבה, הרהור, תעיה, דקה, התרחשות, חווייה - יוצרת עלילה מוצפת בשטחיותה, דווקא בגלל שהיא נדמית לאיזשהו פיר עומק. בהצפה - אין שליטה, גם הסאב-טקסט, גם הרבדים הפנימיים - כולם בחוץ, מתגלגלים על פני הצפוי. כלומר, אלא אם כן אתה סופר מעולה, היודע ליצור דמות בוחנת, אבל בד בבד הגילויים שלה חושפים שכבות אשר מסתירות את קווי המרצף של ה-על סיפור, אותם יגלה הקורא, אזי - הספר שלך יהיה אולי קריא, ואפילו מעניין, אבל הוא לבטח לא יהיה ספר טוב.
ועוד - כאשר כך מתאפיינת הדמות - אזי לא יכולות להיווצר 'הפתעות' בסיפור. ולא, לא שספר אמור להפתיע, בוודאי שלא, אבל אם כל מה שקורה, אם כל מה שמתרחש כל כך צפוי - כי הדמות כל כך ברורה, אזי העלילה, וזו הלא אמורה להיות הספר עצמו, אינה יכולה להגיע לשום-מקום. היא לא יכולה להניע שום-דבר ומכך היא גם לא יכולה להיות סיפור. כך נוצרת עלילה שטוחה.
מהנקודה התחילית הזו מעמיסה סיגן על שלוש-מאות חמישים ותשעה עמודים את כל הנושאים התימטיים שרק יכולים להיות קיימים - והופכת את ספרה לנלעג -
מצבה של מדינת ישראל מבחינה פוליטית, ומבחינה אקלימית. השואה, הגלות, הירידה מן הארץ, חזרה אל הארץ, שכול - ולא רק שכול אלא שכול כפול (ומזווית מסויימת אף משולש), עקרוּת ואי-מהות ואימוץ, אמת ודמיון, ואם אמת - אזי אמת של רשוּמוֹן - מתי ואיך לכל אחד האמת שלו, חופש וחופש הבחירה, פחדים ובעתים - והכתבתם את הבנת החיים וחוויותיהם ; אהבה - בין אהבה בוטחת ויציבה, זוגיות של נעלי בית, לבין אהבה סוערת, שוצפת, ללא הקבע והסֶמֶך; וגם גלגול היסטורי כקללה מוטבעת.
כאילו לא יהיו עוד ספרים, כאילו בכלל אין ספרים בעולם - כל התימות הללו נכנסות לספר אחד.
ואם לא די בכך - הרי שבכל אלה נוסף -
מהי כתיבה, מהי התחלה של כתיבה, מהו סיפור, מהו רומן, מה הן דמויות, על מה כותבים, איך כותבים, איך מרגישים, למה נתקעים בכתיבה ואיך ממשיכים. כן, עוד ספר על כתיבה. עוד גרפומניה על מילים. יש לנו כבר אוסף מכובד של ספרים ישראליים בחצי השנה האחרונה. ומילא הייתה התמקדות ב-מהי כתיבה, אלא שסיגן מיד משליכה את הכתיבה למדיה הקולנועית, וכך אפילו אינה מחדדת את הנושא של הכתיבה אלא מעבירה אותו לז'אנרים של סרטים. וזהו אינו חלק מרעיון נשגב על פיו כתיבה היא סרט, אלא פשוט חוסר ידיעת מעשה הכתיבה.
הבנאליות של הכתיבה יוצרת מצב בו מקטעים לא קצרים בספר נראים כמו רומן למשרתות. ושוב, לא ניתן להתנחם בכך שזו כוונה נסתרת ועילאית של הכתוב - במן משחק חכם על שמו - רומן למתחילים, אלא פשוט כתיבה לא בהירה, לא נוכחת, לא יודעת את עצמה.
בשיחתה האחרונה של קלודיה עם אחיה תומר, שמבינים מה קורה איתו לאחר השיחה השלישית של שניהם, מה שקורה בערך בעשרים העמודים הראשונים של הספר, מספרת קלודיה בצהלה גדולה כי היא סיימה לכתוב ספר שלם, רומן. לרגע היה נדמה לי כי זו הקריאה שיצאה מן המחברת. אין תמה, יש בספר משום ניצולו המטופש- שכן הוא משלב סיפורים קצרים שקלודיה כותבת, התחלות של סיפורים ולאחריהן סיפורים. מילא כשהסיפורים נוגעים למעטפת הסיפור, אבל בתחילתו של הספר ישנם גם כאלה שלא נצמדים אלא אמורים להיות מחוברים באיזה מערך על. כל כך קל לתלות את הלקות בתחכום של רעיונות מוצפנים, במשיכת אנלוגיות חבויות, ולא היא. ואם היה כאן ניסיון לפרוס ולפרוש את תהליך הכתיבה, מתקיעותו עד לרגע הצלחתו, הרי שהניסיון כשל - גם מפני שהוא צפוי וגם מפני שאין בו את העומק המתמצק ומתעבה של הכתיבה כישוּת.
כמה אומללה הייתה בחירת שמו של הספר - 'רומן למתחילים'.
מיד התבוננתי בכמיהה בספרה המופתי של עדנה מזי"א - 'רומן משפחתי'. אלא שלא ניתן לדבר על שני הספרים בנשימה אחת, זה מעליב את ספרה של מזי"א. היה ראוי לה, לסיגן, שתתבונן איך כותבים רומן (גם על רומן), בכתיבה איכותית.
ולבסוף,
בכל ספר, על אחת כמה וכמה בספר יומרני, אסור שתיפולנה טעויות עריכה. אסור.
אחת הגסות שבהן היא חוסר התאמה בתוכן פשטני. קלודיה מקבלת מידי הסוכן הספרותי כרטיס ביקור כשהיא מדגישה בפני עצמה ולנו שהיא מניחה אותו בכיס האחורי של מכנסיה ובכוונה תחילה שלא בתיק. היא לא יכולה לשלוף אחר-כך, עמודים ספורים לאחר מכן, את כרטיס הביקור מן התיק, הלא הוא היה בכיס מכנסיה בהדגשה יתרה מלכתחילה.
כשנמצאים בשלב חמש של תהליך האבל, שלב ההשלמה, ניתן גם להתבונן לאחור, זה מותר.
התמשכות של ספרות מקור גרועה הופכת להיות עצב גדול - 'סיפור קטן ומלוכלך' ; 'חיי מדף' ; 'נשיקה של טבחית' ; 'ביקור אחרון במוסקבה' ; 'הכל בסדר' ; 'הנערה במרפסת ממול' ; 'שמש חדשה' ; ועוד ועוד, והעצב הזה, לאחר העלבון על ביזוי ובזיזת המילים, מייבש עד אבק את שאר הרוח.
לא כל עיתונאי, ואפילו יהא עורך, ואפילו יהא עורך בכיר ומנהל מוסף הוא פובליציסט. עם כל הרושם הנהדר שזה משרה על הכריכה הצידית. ולא כל פובליציסט הוא סופר. ואפילו טוב שכך. נכון הוא, שאחד היתרונות בתקופתנו, ואני בהחלט רואה זאת כיתרון, הוא התמוססות הגבולות המגדריים של הז'אנרים הכתובים, ועם זאת, עדיין לא התפוררה מהותה של תבונה - שאחד מחלקיה הוא כי אדם אמור לדעת, לא רק מה הוא יכול, אלא ואולי בעיקר - מה הוא אינו יכול ונכון לו. סיגן לא הייתה יכולה לכתיבת רומן, וכל ההצטעצעות הלשונית סגנונית שבהחלט עלולה להטעות כאילו מדובר בכתיבה יפה, לא יכולה לכסות על חוסר מהות ספרותית וסיפורית אמיתית, עד עצב גדול.
