ביקורת ספרותית על לוליטה (1986) מאת ולדימיר נַבּוֹקוֹב
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 25 באוקטובר, 2010
ע"י DoloresTraum


בקריאה ראשונה, לוליטה הוא ספר גאוני.
אבל בקריאה שניה - אפילו יותר.

בקריאה חמשת אלפים שבע מאות ארבעים וחמש זאת כבר התמכרות.

העלילה הולכת לאט, אבל היא מצוינת. וגם הסגנון המילולי והלשוני. התרגום עצמו הוא כל כך מוצלח וכל כך נכון (לא ליטרלי, מן הסתם, אלא נכון כמו שזה צריך להיות) שיש לו רגעים שבהם הוא ממש יצירה בעצמו.

עוד דבר מאוד מעניין הוא השוואה בין התרגום למקור באנגלית, שבו המילים עושות תרגילים אקרובטיים באופן טבעי יותר. לכל מי שמתעניין בשפה באופן זה או אחר כדאי לנסות להשוות משפטים מסוימים אחד-לאחד. זה נורא מהנה.

הומברט הומברט (שבקריאה ארבעים אלף תשע מאות שלושים ושש אני כבר מכירה אותו כאילו היינו ביחד בגן חובה) הוא לפעמים אמן מאחורי המסכה של הסוטה, ולפעמים סוטה מאחורי המסכה של האמן. נאבוקוב גורם לך לאהוב אותו באמצעות המילים שלו, וגורם לך לשנוא אותו בגלל משמעות המילים. יש סיבות מובנות מאליהן לסלוד ממנו ולרחם עליו, ויש סיבות שנחשפות מאחורי הסדקים שבמילים. מן הסדקים האלה מגיחה לוליטה עצמה, הילדה הסטריאוטיפית וה"אישה" הסטריאוטיפית, שיש לה אופי מאוד חזק שמציץ פה ושם מאחורי גבו של הומברט שלא רוצה לראות.

אני התאהבתי בספר הזה לחלוטין. לא מהשניה הראשונה, ואני לגמרי התעצבנתי בעמודים הראשונים מכל הצרפתית הלא-באמת-הכרחית-למראה והקו הלא-ישר של העלילה, אבל באמת באמת התאהבתי בספר הזה.
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



4 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ