לפני שנסעתי להודו בפעם הראשונה, הכינה אותי השותפה שלי לנסיעה שאני הולכת למקום מאוד רוחני עם אנשים שחיים בעולם קוסמי, צנועים ומעוניינים באמת הטהורה ובאחווה בין בני אדם, בשנטי, שקט ושלווה ועוד כל מיני בבלת"ים. לקח לי פחות מיום במומביי להבין שחברתי חיה באשליות. העולם המזרחי, בין אם זה הודו, פלסטין, אפגניסטן, סודאן, סומליה, טורקיה, איראן, תאילנד או סין, רחוק מרוחניות או מאהבה כמו הנקודה הכי רחוקה בחלל מכדור הארץ. זה אפילו לא עניין של עניים ועשירים. סועאד הילדה בסיפור, נולדה למשפחה "מודרנית", חיה בבית גדול ומודרני ולא היה חסר לה כלום. אבל היא עדיין רק עבדה כמו חמור, חטפה כל חייה מכות, שמעה את אבא שלה חוזר ואומר שנשים לא שוות יותר מפרה שנותנת חלב ועגלים או מכבשה שנותנת חלב וצמר וראתה את אמא שלה חונקת במו ידיה תינוקות שנולדו לה ממן נקבה. זה העולם שבו מתבצע בקלות רצח על כבוד המשפחה בתמיכת כל בני המשפחה. פתאום זה לא נראה כזה מופרך אה? הבנות שנאנסו בהודו, לא השתוממתי לרגע כשהתגלה שהן נתלו ע"י בני משפחתן. זו ההודו שאני מכירה. זו משפחה הינדואיסטית שהולכים למקדש ונותנים חלב וקוקוס לגאנש וקאלי, אבל יש להם אפס אהבה בלב. אני לא בטוחה עדיין עד כמה זה קשור ישירות לדת. גם ללא אמונה חזקה, התרבות המזרחית, בין אם אלו מוסלמים, הינדואים, יהודים, נוצרים היא זו שמרימה את הכפפה. זו תרבות שבה אין לך קיום עצמאי אלא כחלק משבט ושה"מה יגידו" זה הדבר הכי חזק בה. זו תרבות שהאישה היא עבד וצריכה לשלם כל חייה בעבדות, בהשפלה ובביזוי על הלחם שהיא אוכלת בבית אביה ואח"כ בבית בעלה. אני מודה זו תרבות שאני שונאת שנאה עזה ואין לי רחמים עליה. מעולם לא אשב בחברותא עם גבר בן התרבות הזאת אלא אם כן הוא יצא ממנה, לעולם לא אתן להם כבוד או אתמוך בהם בכל דרך שהיא, לעולם לא אומר "זו התרבות שלהם ואסור לנו להתנשא עליה" כמו חבריי האירופאים הצבועים. התרבות הזאת, בין אם היא מחוברת לאיסלאם ובין אם היא מחוברת לדת אחרת, צריכה להעקר מהשורש וזה היה צריך לקרות מזמן.

קראתי את הספר בפחות מיממה,נעתקות לי המילים בזמן הכתיבה,זו פעם ראשונה שאני מזועזעת ומצומררת.
קשה היה לי לקרוא את הסיפור. הסבל,הכאב,הדיכוי,ההשפלה,
המכות והעינויים ולבסוף גם שפיכת דלק והעלתה באש של סועאד ע"י הגיס שלהבהיותה בהריון בחודש החמישי....והכל בגלל חילול כבוד המשפחה?!
האם כל מה שעברה מרגע לידתה ועד שריפתה מצד משפחתה זה לא חילול נשמתה ונפשה????
וכל זה בגלל שנולדה "בטעות" בת?
למרות הפחד והסבל המתמיד שסואעד חיתה בו יש אור ענק שמאיר בקצה וזה האהבה של הבן ששב אליה והאהבה של הבנות שלה:
"אמא
אחרי כל הזמן הזה שחייתי לבד,בלעדיך,לראות אותך לבסוף,למרות מה שקרה,נתן לי תקווה לחיים חדשים.
אני חושב עליך ועל אומץ ליבך.
תודה שכתבת את הספר בשבילנו.
הוא ייתן גם לי אומץ בחיים.
אני אוהב אותך,אמא.
בנך,מרוואן"
זהו מסמך אנושי מצמרר,מרעיד ומזעזע שהעין לא מפסיקה לדמוע.
ממליצה מכל הלב לקרוא.

"נשרפת חיים" הוא סיפורה של סועאד שניצלה והעזה לתעד את הזוועה שעברה,אבל,הוא בעצם סיפור על דיכוי נשים בחברה המוסלמית בכל העולם וגם אצלנו בישראל,נרצחות מדי יום בתירוץ הנפוץ: "על רקע "כבוד המשפחה", בכדי להצדיק את מעשיהם הברבריים.ואלה שניצלות מגזר דין מוות,נרדפות ומסתתרות מפחד ובודאי לא מעזות לספר או לתעד את סיפורן,אחרת היינו מוצפים בסיפורי זוועה כמו סועאד שהיא הוכחה לכך ועד היום היא חיה בזהות בדויה,כתבה את הספר בשם בדוי וטוב שכך.האמת היא, כל פשען הוא עצם היותן נשים שמיום היוולדן הן נועדו לחיי דיכוי,וכל תכליתן הוא לשרת את הגברים במשפחה,ללדת ילדים וכמה שיותר הרבה.ולאשה אין בעצם זכות קיום,וכשהיא מנסה להרים טיפה את הראש מעל המים העמוקים בשביל לנשום מעט אוויר,גזר דינה הוא מוות בכל צורה,סקילה,שריפה,ירייה,והכי נורא בכל זה שהוא מתבצע בדרך כלל בידיי אביה מולידה או אחיה בשר מבשרה.

סיפור כואב ומצמרר.
סועאד נערה ערביה אומללה, נולדה בכפר פלסטיני.
ניסו לרצוח אותה בשל חילול כבוד המשפחה.
כל כך כאב לי הלב עליה, היא מעולם לא למדה בבית ספר, קיבלה עונשים, מכות, העבידו אותה קשה מאוד, היא לא קיבלה חום ואהבה.
בגיל 17 היא התחברה עם השכן שלה, שפיתה אותה, והיא נכנסה להריון.
הוא הבטיח לה שהוא יתחתן עימה , ואז ברח ונעלם.
כל הזמן היא פחדה שמשפחתה תגלה על ההריון, הרי ידוע לה שאצלם אשה הנכנסת להריון מחוץ לנישואים, דינה גזר דין מוות.
אני לא אמשיך, בכדי לא לקלקל למי שעדיין לא קרא את הספר.
סיפור חיים מזעזע, לא נתפס , קשה, עצוב ומצמרר.
מרגע שמתחילים לקרוא, אין מצב להוריד את הספר מהידיים.
מומלץ ביותר.

קראתי את הספר לפני כשנה לערך ועדיין חרוט בזכרוני לפרטי פרטים.
זהו ספר שלוקח אותך למקומות חזקים וכואבים בנשמה.
הקריאה הייתה קשה לי לעיכול, ממש כל דקה לקחתי נשימה והמשכתי בקריאה.
הספר כ"כ כואב ומתאר מסע של סבל, אכזבה, אהבה, תהייה, בדידות ועוד.
ספר שגורם לך לחשוב רבות על כל מיני דברים בחייך
עוצר נשימה!!

כוחו של הספר-באמיתיות שלו. קשה לדמיין איזה סבל עברה ועדיין עוברת האשה הזאת, שהתמזל מזלה ונשארה בחיים אחרי נסיון רצח אכזרי. כל זה קרה לפני כ50 שנה בכפר נידח בגדה המערבית. לפננו זכרונות על אורך חיים בהמי: עבודה קשה מהבוקר עד הערב, בורות ושנאה לא רק כלפי זר אלא גם כלפי כל מי שמעז להפר את כללי ההתנהגות המקובלת. מתוארת מציאות שבה עין ערך לחיי נשים, מציאות שבה רצח נשים הוא כמעט נורמה ולא מצדיק את התערבות המשטרה.
מצחיק עד דמעות יחסם של בני הכפר ליהודים: יהודים הם חזירים, ומי שמסתכל עליהם יכול להפוך בעצמו לחזיר.
ספר מעניין כתיעוד, לא קשה לקריאה למרות תוכנו המזעזע.

הספר הזה טוב בעיניי כי הוא מתאר מציאות, ולמרות שסגנון הכתיבה הוא לא מתוחכם (בלשון המעטה), הוא מתאר אותה בצורה מוחשית ומובנת. קראתי את הספר הזה ביום אחד, והלכתי לישון עם תחושה קשה, שעדיין לא הרפתה ממני. זו המתנה שהספר הזה נותן: ידע. ידע שלא נעים להחזיק בו כי הוא פוגע בשלמות תמונת העולם הנהדרת שלנו, אבל הוא גם כוח - הכוח לפעול, אפילו אם זה רק ביצירת דעת קהל או עידוד שיח ציבורי.
אז כן, הוא לא פנינה ספרותית, אבל הוא חתיכת אמת שכדאי שכל אחד ייחשף אליה.

למען האמת והגילוי הנאות קראתי את הספר מזמן אבל הוא זכור לי כ-מעולה
מעביר את החוויה האישית של הסופרת בצורה חזקה ואותנטית

הכתיבה מזכירה את "בנות למכירה" של זאנה מוחסן. שמתי לב שסופרים הכותבים את סיפור חייהם הכתיבה אינפורמטיבית משהו כאילו בזמן הכתיבה ניתקו עצמם רגשית מהעבר שלהם על מנת לשרוד את המידע המזעזע שהם מעלים. וזהו סיפורה של סועאד הנולדת לא רחוק מאיתנו. לא יותר מכבשה כדבריה...בת היא קללה אם כך לא שווה להשקיע בהשכלה שלה, עובדת וסופרת את הרגעים עד להתפרצות האלימות הבאה כלפיה אם זה מהאב, האם, האח. מחכה להינשא על מנת לברוח לבית אחר בו תידרש ללדת בנים ותספוג אלימות מבעלה...התיאורים קשים מאוד בעיני ויחד עם זאת ספר סוחף, מרתק!