"מה שלא הורג אותי, מחשל אותי".
כך, בציטוט המוכר של הפילוסוף ניטשה, מגיבה קיטי - הגיבורה הראשית בסיפור, שזה עתה יצאה מהכלא - על תביעתו של בעלה שתפסיק להתרועע עם הסופרז'יסטיות שהפגינו (בתחילת המאה שעברה), בדרישה למתן זכות הצבעה לנשים.
הסיפור הוא על שתי משפחות בלונדון, שחלקות קברי יקיריהן צמודות, והן נפגשות ביום שלאחר מות המלכה ויקטוריה (כאשר היה נהוג לפקוד את הקבר המשפחתי - ביום מותו של המלך או המלכה).
אנו עדים לחברות, כמעט בלתי מציאותית, בין שתי הילדות המתבגרות, בנות המשפחות - האחת אמידה ואילו השנייה שמרנית - כאשר "מגרש המשחקים הטבעי" ומקום המפגש הקבוע שלהן הוא בית הקברות, אשר בו נוספת צלע להשלמת המשולש בדמות בן הקברן - סיימון, הנער שעליו ניתן לסמוך וממנו להתעדכן על כל הנעשה.
הסיפור מתחיל בהכרות ליד הקברים, כאשר פסל המלאך המתנשא מעל קבר המשפחה השמרנית מרגיז את המשפחה האמידה - אשר לה כד אפר גדול שגם הוא ממש לא מתאים לכאן, לדעת ה"שמרנים".
בחלוף השנים, אנו נחשפים לתנועת הסופרז'יסטיות שנוסדה באנגליה, ואשר "שאבה" לתוכה את האם האמידה - קיטי, שהשתתפה בהפגנות הפמיניסטיות.
מעט הומור נלווה לשלטים שהבנות מכינות להפגנה המתקיימת בהייד פארק, בלונדון, בעיוותי משפטים כגון: "דיבורים, ולא מעשים" וטעויות דומות אחרות שנעשות, 'סתם למען הכיף' ואשר מוסיפות נופך משעשע לעלילה הרצינית.
החברות בין הנערות, שנפגשו בגיל חמש, היא בתולית אמיתית ומרגשת, ובתיאוריה את משחקיהן של הבנות - מצליחה הסופרת להעביר בצורה כמעט מושלמת את אווירת בית הקברות, כמקום ש"כיף" לשחק בו - אם אתה נטול דאגות, כמובן...
לקראת סוף הסיפור, נסגר מעגל, כשהנערות, שבות לחלקות הקבר - כל אחת מסיבותיה היא.
לאורך כל העלילה, "ניתנת רשות הדיבור והמחשבה" לכל דמות בתורה - דבר שחושף בפנינו יריעה רחבה ומעמיקה יותר של מחשבות על הנושא המסופר.
אישית, נהניתי מהסיפור, על אף הערתה של המחברת ש:"זכותו של סופר להמציא מה שהוא רוצה, גם אם אנשים ומקומות אמיתיים נכנסים לסיפור."
