"הדלות אינה עוני בלבד, היא גם ראויה לעונש. העוני הוא פגם, העוני פירושו חשד." זה מה שמרגיש "הבחור" בספרו המופלא של הנס פאלאדה. הבחור או האיש הקטן איבד כל תקווה במשבר הכלכלי הגדול של שנות ה - 30 של המאה שעברה. תיאור מרגש של הפרט על רקע תמורות גדולות באנושות. ההליכים ההיסטוריים בגדולים מקטינים את הפרט עד כדי מחיקה, איבוד תקווה הרגשת האפסות. הסופר עוסק בפרט ובהתלבטויותיו אבל בין השורות מבינים את הרקע לעליית הנאציזם. אותו שוטר גס רוח המאלץ את הבחור לרדת מהמדרכה לכביש רק בשל כך שלבושו היה מרופט והוא התבונן ביחלון ראווה נוצץ ברח' פרידריכשטראסה מדגיש לנו כמו שכל תיאור אחר לא תמיד מצליח איזו זוועה התרחשה זמן קצר אח"כ בגרמניה הנאצית.
אחד הספרים היותר טובים שקראתי. מרגש ביותר!

ניר ברעם הצליח לתאר ברגישות רבה דמויות בלתי שגרתיות הפועלות בימים אפלים של האנושות. כאשר להיות שונה לא היה פשוט. הרעיון ליצור דמויות מקבילות משני עברי המתרס של מלחמת העולם השניה הינו רעיון מבריק המבליט את המציאות שלא הייתה שונה במהותה בין העולם הבולשביקי של רוסיה הסטליניסטית לבין העולם הנאצי של גרמניה ההיטלראית. שתי הדמויות הן האנטי תזה של העולם בו הם חיים. הם רואים את שמתרחש סביבם, הם מבינים לאן זה הולך, אבל כמו רבים אחרים, כנראה, באותם ימים אפלים, גם להם אין את הכוח ו/או את האומץ ו/או את כוחות הנפש להילחם במה שקורה סביבם. ספר מרתק על תקופה מרתקת שנותן פן אחר, אנושי, אישי, לאירועים היסטוריים אדירים שהתרחשו.
מומלץ מאוד!!!

רומן היסטורי מעניין וכתוב היטב. נותן תחושה יפה שך התקופה ושל הדמויות שחיו אז. קיבלתי מבט שונה לחלוטין ממה שהיה ידוע לי על דמותו ואופיו של המלך הנרי השמיני וממש התחלתי לחבב את מי שנחשב בעניי עד היום כרוצח נשיו.
נהניתי מאוד מהקריאה ואין ספק שהכתיבה נעשתה לאחר מחקר היסטורי מעמיק ויסודי.

ספר מעניין, בעיקר למתעניינים בשואה, אבל גם קצת משעמם. מנדלסון מנסה להתחקות אחרי קורותיו של שמיל, אח סבו אשר נספה עם כל משפחתו בשואה. בין הסב שהיגר לאמריקה מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה לבין שמיל שנותר בפולין היו קשרי מכתבים מעטים ומשם החל מנדלסון את מסעו ללמוד מי היה שמיל ומי היו בני משפחתו שלא שרדו.
כסופר מותר היה לו, לעניות דעתי הצנועה, לחרוג במקצת מסיפור של תחקיר ולהפוך את הספר למעניין יותר עם עלילה כלשהי כאשר מותר לה לעיתים לחרוג לעולם הדימיון.
מנדלסון בחר להשאיר אותנו בעולם של תחקיר אשר לעיתים היה לי הרושם שאני קורא פרוטוקולים של חקירה כלשהי ולא ספר שאמור להיות גם מעניין את הקורא ולא רק את בני משפחת מנדלסון.
לא הייתי מחמיץ את קריאת הספר הזה כי בהחלט למדתי משהו ממנו על השואה ועל התרחשות הדברים בפרספקטיבה של היחיד ולא של המיליונים שאין להם קוי מתאר או קווי אופי. יחד עם זה בהחלט חרקתי שיניים בקטעים מסויימים ואין זו מטרתו של ספר באשר הוא ספר.

מרים הרי הינה ביתו של סוחר העתיקות המומר משה וילאם שפירא ומספרת את הסיפור המופלא של אביב אשר "מצא" את בספרים שנכתבו כביכול ע"י משה בן עמרם. הסיפור התרחש בין סמטאוןתיה של ירושלים בסופה של המאה ה -19 ותיאורי העיר העתיקה והבית לשם עברו לגור בני המשפחה כאשר שפירא נסע ללונדון ולגרמניה כדי למכור את המגילות בתמורה למיליון שטרלינג. אגב, הבית בו עברו לגור הוא בית אנא טיכו בירושלים. בית שנבנה ע"י נכבד ערבי מראשוני הבתים מחוץ לחומות העיר העתיקה ולימים נרכש בשנת 1924 כמדומני, ע"י ד"ר טיכו שבנה את מרפאת העיניים המורסמת שלו, והציירת אנא טיכו.
משה וילאם שפירא לאחר שהתגלה דבר הזיוף של המגילות שם קץ לחייו ביריה בראשו באמסטרדם. סיפור מופלא ומדהים ששימש גם את הסופרת שולמית לפיד שכתבה את הרומן "כחרס נשבר"
שני הספרים מאוד מומלצים, בעיקר לקרוא אותם בסמיכות ןלראות את ההבדלים שבין מרים הרי שהייתה עדה להתרחשויות לבין שולמית לפיד שעשתה מחקר מדהים לכתיבת הספר אך כמובן שלא הייתה עדה ממשית להתרחשויות.

נדמה לי שזה א.ב. יהושע שלא הכרנו. הטיפול בשכול הפרטי והכללי הוא מזוית ראיה שונה לחלוטין מהמקובל וממה שקאתי עד ל"אש ידידותית". מבנה הספר באופן שהוא מחולק לפרקים העוסקים בעולם העכשוי לכאורה, באדריכלים, בחתול שנתקע וברחש בלתי מוסבר במעלית, מהווים מן אנטיסינטזה לרגשות השכול וההתמודדות של אחיה של דניאל עם שכול בלתי מחוייב מ"אש ידידותית". משהו שלעולם איננו רוצים לקבל ותמיד שואלים..למה?למה זה קרה. אחיה של דניאל מבקש להתמודד עם השכול בדרך של ניתוק. ניתוק מישראל ומהישראליות. לא יודע, אינני חושב שזו ההתמודדות הנכונה, אבל מה נכון בדברים מעין אלו?
וברקע כל הזמן הזוגיוית המופלאה גם אם לעיתים קצת רחוקה של דניאלה ובעלה.
בהחלט ספר חובה לכל קורא ובעיקר לחובבי ספרות המקור שביננו.

כל מילה שלי יכולה רק לפגום בספר מופת זה. כתיבתו של דויד גרוסמן קולחת, בשפה עשירה מחד ומבלי לאבד את השפה שדיברנו בה כולנו בשנות השישים מאידך. שנות השישים בירושלים ובארץ כולה עדיין היו שרויים באותה תמימות של אהרון שהעדיף ללכת יחד עם חברו לפגישות עם מי שאהב ובלבד שלא לפגוע בחברות.
הילדים המתבגרים של אז עדיין דיברו על ערכים ועל התנועה ולא רק על הבגד שילבשו במסיבת סיום יב' הקרובה. עולם שהיה ואיננו עוד. עולם של רגישות תמימה ושל פשטות בלתי נתפסת כיום.
ציור דמויותיהם של האמא, השכנה שביקשה חהרוס קירות ואפילו של ממצ'ו שגרה עם בני הזוג כשהאבא אינו מבין מה הבעיה והאמא כבר משתגעת ממנה. נדמה וכאילו כל מי שגדל בשנים ההם חווה את אותן החוויות או דומות להן, ובכל מקרה אין הדברים זרים לו.
ספר מופת המומלץ בכל פה !!!

אין כל ספק שכישרון הכתיבה של חאלד חוסייני אשר התגלה ב"רודף העפיפונים" המשיך גם בספר היפה והמעניין הזה. סיפורן של שתי נשים אפגניות, שחייהן משתלבים לבלי הפרד, אשר עושות יד אחת כדי לשנות את גורלן האכזרי. הן חיות בצילה של מלחמה נוראית שאינה מסתיימת לעולם. ברקע של עולם מושגים שאינו נתפס בחברה המערבית כאשר כל ניסיון של אושר או אהבה נבלם ע"י עולם גברי קנאי מאיים שאינו מוכן לשום קידמה או שינויי. על רקע זה מודגש שבעתיים סיפור האהבה העוצר נשימה, שמוכיח כי בכוחה של האהבה להזיז גם את ההרים של אפגניסטן.

זהו סיפור על ידידות אמיתית, ועל אהבה שדבר לא יעמוד בדרכה - אהבתי.

מיטיב ישראל סגל לתאר את חיי הלילה בירושלים של שנות השישים. את חיי הלילה הסטודאנטיאליים ואת החיים האקדמאים חמורי הסבר באוניברסיטה העברית. כולנו שלמדנו בירושלים בשנים ההם זוכרים היטב את התקופה.
כתיבתו של ישראל סגל נעימה ומורגשת בה הרקע ממנו בא ומשם ניתק לחלוטין, הרקע החרדי.
הסיפור עצמו פחות מצא חן בעיניי ולא אהבתי את תיאורי הביזה והגופות של מלחמת ששת הימים. למען האמת אינני זוכר מניסיוני האישי תופעות כאלה, למרות שייתכן והתרחשו. מכל מקום העלילה לא שבתה את ליבי.