“שבט דב המערות הוא ספר שבאתי אליו מראש עם תחושות אהדה גדולות היות וביתי קרויה על שם הגיבורה. יש כאן, בתמצית, את סיפורו של גיבור קלאסי, שנלחם בקשיים על מנת לבטא את עצמו במלואו. פה מדובר על עיילה, ילדה של ה'אחרים', המאומצת בילדותה המוקדמת על ידי אשת מרפא משבט דב המערות. עיילה שנראית ומתנהגת שונה נאלצת להתאים עצמה לסובב ויחד עם זאת להתוות את דרכה הייחודית. התפאורה היא תקופת האדם הקדמון, לפני אלפי שנים. עת הטבע היה נוכח וחזק, לשרוד היה המטרה, והשבט היה מסגרת חברתית ומשפחתית. בתוך הקמאיות הזו, מנווטת אותנו הסופרת ג'ין מ. אואל, בנבכי החיים הלכאורה מוגבלים של האדם הראשוני ומאידך במורכבות הדקדקנית המשוערת כפי שהיא טווה אותה ממחקרים אנתרופולוגיים וממוחה הקודח. מצד אחד פשטות: מעמד האישה כלקטת והגבר כצייד המתקשרים ביניהם במחוות ידיים והברות גרוניות, ובד בבד מורכבות: עולם רוחות עשיר, הידע הצמחי העצום, וחוקים חברתיים היררכים. בספר מופיעות אותן אמיתות שנקל עלינו לשכוח בזרימה הרגועה של החיים, והן רלוונטיות לכל אנושות, לכל תרבות ובכל זמן: בראש ובראשונה חשיבות ההקשבה לקול הפנימי שלנו. זו הרי האבוקה האנדמית שלנו ודרכנו אינה זהה לזו של אחר. יכולתם של טקסים מיוחדים לרומם אותנו כדי לראות ולהבין דברים על החברה שלנו ועל עצמנו. חשיבות ההטרוגניות האנושית ולאו דווקא הסטטיות המקבעת של לרצות ולהיות דומים. חשיבותם של סמלים ומיתוסים לייצג עבורינו ולחבר אותנו ללא ההנחתה של מילים, לערכים ולמשמעויות סובייקטיביות לנו. יש נגיעה מעניינת בתפיסת הזיכרון שלנו, כלא שייך רק להווה וניסיון חיינו המודע, אלא שייך לקנה מידה רחב יותר, של הצטברות חוכמת חיים בין דורית. ההתמודדות עם פחד שאותה הרי אין אדם שלא חווה. ואחרון חביב, מבחני החיים. ההזדמנויות והאתגרים שהחיים, הגורל, מזמנים לנו, כצוקים איתנים שניתן לטפס עליהם, או לבחון אותם ולהישאר למרגלותיהם.
הדבר העיקרי, שלדידי עולה מהספר, חוץ מכמובן כל אותן אמיתות אוניברסליות, היא תחושת הראשוניות. התחושה החיה בצבעים בוהקים, של איך היה אז. איך העולם נראה, מה היה נופו, בעלי החיים בו, הצמחייה הרב גונית. הספר מחבר מיד לסנטימנט של מעין געגוע וחיבור. לטבע האדיר והמשמעותי שפועם בהוויה שאין כמוה. זהו ספר שמשאיר סימן שאלה נוכח לגבי ההבנה שלנו של העולם. מעולם לא צדנו ופשטנו עור של חיה, ניקינו את חלקיה הפנימיים, השתמשנו בכל מה שאפשר מהנפש שקטלנו. ויחד עם זאת אנו אוכלים כמות עצומה ועצובה של בעלי חיים מדי יום מבלי אפילו לחשוב על כך. אנו רומסים באספלט ובטון כל פינה ירוקה מבלי להרהר אילו בתים של בעלי חיים אנו הורסים בדרך. זה גורם לך לתהות, האם בשאיפתנו קדימה, לא נהיה יותר אנושיים אם נבין מה אנו משאירים מאחור? אין הרי צורך ממשי בימינו לדעת איך לפשוט עור של חיה או להכין מרקחת לריפוי כאב בטן משורשו של צמח זה או אחר, אבל אולי אם נדע דברים שכאלו נעריך יותר את חיי היומיום הנוחים בצורה בלתי רגילה? בחזרה לפרימיטיבי קיים סוד גדול. בודהה אמר: אין דרך לאושר, האושר הוא הדרך. לטעמי, רק התנערות מהמציאות השגרתית ויכולת לבחון דברים מהצד, אובייקטיבית, יכולה להקנות לנו הבנה טובה יותר של דרכנו בחיים. מה יותר מנער ומטהר את משקפי המציאות שלנו מאשר להתנקות מכל צבעי התרבות והזמן ולחזור לזיכרון הראשוני ביותר שלנו כחברה, כבני אדם. משוללי מותגים ואלקטרוניקה. להיות נקיים, זכים. מה יקנה לנו יותר אושר מהיזכרות בדרכנו וההשלמה עם בחירותינו בחיים?”
