"אני לא מאמין באלוהים", אומר הכופר לאדם חובש הכיפה השחורה. "לא נורא, בכל זאת אלוהים מאמין בך", עונה לו החרדי.

על רקע ריבוי הספרים שיוצאים בשנים האחרונות ושמוציאים את כל הכביסה המלוכלכת של המגזר החרדי, בולט מאוד לטובה הספר הוותיק והישן הזה, שרק הולך ומשתבח עם השנים. הציטוט שהבאתי ואשר לקוח מהספר עצמו, משקף מאוד את רוח הספר. בניגוד לכל הספרים של החוזרים בשאלה שמציגים את ההווי החרדי באור שחור במיוחד – תרתי משמע, הספר הזה מתאר בצורה כל כך נוגעת ורגישה את הלבטים, את הספקות, את הקשיים, את הרצון לפרוץ גבולות אבל גם את הפחד מזה,את המרדנות שפעם גואה ופעם נחבאת, את הכאבים ואת המצוקה של מי שלא מוצאת את דרכה בין שני העולמות.

והשפה הנפלאה: עשירה ופיוטית, עם הרבה זיקה למקורות,עם ביטויים אותנטיים בהונגרית ובאידיש. ואגב, למרות שהיא מקפידה לשמור על איזון, רותם שולחת חיצי ארס קטנים, כמו זה שהיא שולחת לאחד הדמויות החרדיות בספר שמצוטט כמי שמתאר את ביאליק כ-"עוכר ישראל, המתמיד מוולוז'ין", את טשרניחובסקי כ-"רופא מתבולל ורודף נשים" ואת עגנון כ-"כויפר עם כיפה". אבל היא איננה חוסכת את שבטה גם מבורא עולם: "בשיעורי תורה ליקטה לשונות כעס: ויכעס, ויבער אף ה', וייחר אף ה', ויתאנף, וחמתו בערה בו, וישלח בו עברה וזעם, ויקצוף..."

הסוגיה המינית בקרב החרדים, כפי שהיא מתוארת בקרב הספרים של החוזרים בשאלה - באופן צהוב וסנסציוני, באה כאן לידי ביטוי בצורה צנועה, כמעט מבוישת. משפט מהספר שמשקף את הלך הרוח: "אם הקדים אדון רוזנברג לחזור ואשתו כבר טיפלה בלקוחה אחרת, נאלצה פיפי לשאול אותו בלחיים סמוקות מה מחיר החזייה"...

ממליץ על הספר בחום רב.

קודם כל, אני צריכה להודות שאני מסתייגת מספרי "אני הייתי חרדיה ועכשיו אני לא ולכן אני יכולה לגלות לכם את כל הסודות האפלים" (בהנחה כמובן שיש כאלה). לשון הרע על ציבור, גם אם אתה לא מסכים איתו ופגוע ממנו, לא מושך לקריאה.
בכל זאת הספר היה אצלי בבית, והתרשמתי מהכריכה האחורית שיהיה כאן תיאור של רגשות והתבגרות שאינם דווקא במטרה לגנות או למחות על מנהגים, דעות ואנשים מסוימים, אז החלטתי לקרוא, וגיליתי שזו כנראה הבעיה הקטנה.
ובכן- הספר פשוט לא מוצלח. המספרת קופצת מדמות לדמות, חוזרת על ביטויים ונעה אחורה-קדימה בזמן בלי הגיון ובלי הסבר. הספר עמוס בביטויים באידיש והונגרית שאמנם אמורים לתת תחושת אותנטיות אך בפועל הם מקפיצים את העין שוב ושוב אל הכוכביות למטה, עד שבשלב כלשהו יש תחושה שקוראים איזה מאמר אקדמי עמוס בהערות שוליים.
הגיבורה חסרת יציבות באופן לא מובן, מתאהבת ומתחרטת ללא הרף ובלי סיבה ותמיד נשמעת מתלוננת. שלומית (גיבורת הספר) לא מפסיקה לדבר על המחשבות הנוראות שהיא חושבת, אבל אף פעם הקורא לא מקבל הצצה לאותן מחשבות כדי שיוכל להתרשם יותר טוב מאופיה. שלומית מנסה להצטייר בספר (ומצליחה בהתחלה) כמי שעומדת על דעתה, אבל ברגע הקריטי, שהיא נישאת לבחור שפעם אהבה והוא פחות או יותר מתעלם ממנה, כל העקשנות והעקרונות נעלמים והיא מסתפקת בהשלמה עם המצב ובבריחה לעיניו של חבר אחר.
וחוץ מכל זה, הסיום עצוב כל כך שהקורא מבין שלכל המאבק, העצמאות והמחשבה המקורית של שלומית לא היה שום ערך, והספר מסתיים באכזבה.
בקיצור- בלי להתייחס לדיון על החברה החרדית כן-או-לא, הספר פשוט כתוב רע. לא אהבתי בכלל.

- ספר חזק!!(כתריאל ק.)