לצערי, לא מצאתי את עצמי נסחף בגל ההתלהבות של אמנון ז'קונט, הסופר המוערך, בכתיבתו מספר מילים בגב הספר.
וכך הוא כותב: "ב'תחנה סופית – ערד' שוב הפליאה אדיבה גפן לרקוח רומן מתח מרתק ומשעשע ובמרכזו אישה בתהליך העצמה, אשר תוך כדי פענוח התעלומה הבלשית מצליחה לפתור גם את חידת חייה."
המקרים המובאים בספר זה, מבחינתי, אינם מביאים שום מקוריוּת ואף לא שמץ של 'חידוש' לעולם הפשע הגואה סביבנו.
רצח, נסיון לטייח עובדות ולהסתירן, מאבקי כוח בדמות בעלי השפעה וכסף, ה'עובדים' מאחורי הקלעים, כדי להביא את יקיריהם לחזית הבמה ועוד שאר מרעין בישין, שלצערנו, אנו נחשפים להם כמעט מדי יום. בקיצור; "קטן עלינו".
ובכן, מה בכל זאת שונה בספר זה, שנחוץ לו משהו חדש, שונה ו"מרטיט לב", כדי להעלותו לקטגוריית "ספר טוב" ואולי אף "מיוחד"?
הנוסחה נגלית לנו בדמותה של דקלה, שאחותה החורגת – סמדר, נמצאה מתה במכוניתה כשהיא על פסי הרכבת.
דקלה, העובדת כעוזרת במשרד חקירות, מסרבת לקבל את גירסת המשטרה שאחותה התאבדה והופכת באחת לבלשית מתחילה, כדי לחקור ולפענח את הרצח שבוצע, לטענתה, במסווה של התאבדות.
היא לא נעתרת לבקשות יְדִידֶיהָּ, הבוסית (החוקרת) שלה, ואביה (שסמדר היתה בתו החורגת), שזו אכן היתה התאבדות ושתניח לנושא, ותסכים להביא את סמדר לקבורה – דבר שהיא מתנגדת לו לפני סיום חקירתה האישית.
וכמובן, שעם כניסתה של דקלה הטמפרמנטית והקולנית לתמונה, אנו יכולים להיות רגועים שהרצח, או ההתאבדות, ייפתרו והנאשמים יבואו על עונשם.
בספר דימויים רבים, שחלקם נראו לי סתמיים, מוגזמים, אינם מתאימים לטקסט (ולא לשום טקסט) וארוכים מדי...
לדוגמה, בעמ' 291: "צמרמורת הרעידה את גופי וחלפה מקצה הישבן עד לתנוכי אוזני..."
בעמ' 292: "...הוא דיבר בקול מתקתק של גננת מתעללת שעומדת להוריד על ראש הזאטוט בקבוק אקונומיקה..."
והקטע ההזוי עם השחמט, בעמ' 270, שבר אותי לגמרי! קראו ותיווכחו.
נראה לי שניתן להסתפק בדוגמיות אלה.
גם מקרים של דמויות חזקות שהופכות להיות חלשות ומיד אחר כך חוזרות למצב הצבירה הקודם, ולהפך - נראו לי כהדבקה ממש לא מוצלחת לעלילה.
אולם, לזכותו המעטה של הספר - יש מעט קטעים משעשעים, בעיקר בדפיו הראשונים, ואפילו מילה חדשה ומשעשעת שידידתנו, דקלה, משתמשת בה. ברצותה להתארגן במהירות – בעת שמאהבה הנשוי מצלצל באינטרקום, בדרכו למעלה. כה מהר הוא סיפורה עד ששתי מילים התאחדו לאחת ... "מספיקה לשטוף מהר את הכּוּסִיק שלי מהבלי הלילה..."
לא מצאתי שום דמות שאיתה ניתן להזדהות. לא מתח, וגם לא פאנץ' כלשהו בסיום.
בקיצור, סתם סיפור - שכמותו, וטובים ממנו, קראנו עשרות.
מה לעשות, כנראה שאמנון ז'קונט מבין טוב ממני בספרי מתח משעשעים ומרתקים...
סתמי, לא נהניתי.
