שרווד אנדרסון. ווינסברג, אוהיו. הראשון הוא שם של אדם. השני - שם של מקום. עיירה קטנה באמצע שום-מקום. וזה גם שם של ספר ששרווד אנדרסון כתב. אנשים קטנים, עיירה קטנה, אירועים קטנים. עמוס עוז קרא והתפעם, ועוד עשרות שנים אחר כך כתב איך הספר הזה עורר אצלו מהפך והתחיל את קריירת הכתיבה שלו. ואם עמוס עוז כך, מה יגיד איזוב קיר שכמוני? לקחתי את הספר, קראתי ו... לא נפלתי מהכיסא. בסדר. ספר קטן, אנשים קטנים, בלי עלילה ממשית. יסתובב לו העולם הגדול. ספר אחר. של קולום מקלאן. לא עיירה גדולה, אלא עיר גדולה. גדולה מאוד, אפילו. אבל העיקרון דומה המון עלילות קטנות, ואנשים קטנים, שחוצים זה את קו עלילתו של זה. בלי דרמות גדולות, בלי תפניות חזקות. אילו הספר הזה היה מוצר מזון היתה מוצמדת אליו התווית "דל עלילה". והיה בסדר. קראתי, באיטיות יחסית, ובסופו של דבר אפילו הצלחתי להנות, ולתת לו ארבעה כוכבים שלמים, בעיקר על הפיוטיות.
טוב, אני חושבת שהייתי יכולה לדעת שזה לא סוג הספרים שמתאים לי. אני גורסת שספר צריך עלילה, ושסופר צריך לדעת לבנות אותה, ולא רק לחבר מילים ומשפטים זה לזה, ולהפליג בתיאור דמויות ומקומות. ובכל זאת, תמונה כל כך יפה על הכריכה, שם כל כך יפה לספר - איך אפשר לומר להם לא?
אז אמרתי כן, ולקחתי, וקראתי בשבת אחת, כמעט בלי להפסיק. נכון. עיירה קטנה. קטנה מאוד. נכון, אוסף דמויות קטנות, עם מאבקיהם הקטנים, והתלבטויותיהם הקטנות. אבל עובר בצורה טובה. ובקצב טוב. קורא מוזר הוא הלב. יש תחושה של התרחשות, יש מתח לראות כיצד יתפתחו האירועים. יש אפילו מין תחושה סטיינבקית כזאת באוויר שאומרת לקורא - חכה רגע, הקשב. זו לא העיירה הזאת ולא האנשים האלה. הם רק חלק מהתמונה הכללית, אבות טיפוס, אלגוריות לכלל. ואפילו לא צריך לכתוב את זה במפורש.
אני רוצה לספר קצת מה זה ועל מה זה, כי הכריכה האחורית מציגה את הספר בצורה שנראית לי שגויה, כאילו יש כאן כמה אנשים והצטלבויות מקריות, ולא היא. עכשיו הערת ביניים. בסוגה הנקראת "סקירות ביקורתיות באתר סימניה" ישנה תת סוגה שהיא "סקירות שכתבו בני נוער" ובדרך כלל בסקירות מהסוג הזה אחרי תיאור כללי של הספר מגיע פירוט של הדמויות, לרוב עם פירוט התחושות האישיות של הכותב או הכותבת כלפיהם. אני לא עושה את זה בדרך כלל, כנראה בגלל שעבר כבר דור שלם מאז שהייתי נערה, וזמני בכלל לא היה דבר כזה סקירות ספרותיות באינטרנט. ומי בכלל ידע מה זה אינטרנט. בכל מקרה כדי לתאר את הספר הזה, זו הדרך המתאימה ביותר, כי הדמויות הם העיקר.
ג'ון סינגר. הוא חירש אילם. בעת שנפתח הסיפור הוא נפרד מהידיד היחיד שהיה לו, חירש-אילם כמותו, ומאותו יום אין לו נפש שאיתה הוא יוכל לדבר. במפתיע, ובצורה בלתי מובנת לחלוטין הוא הופך להיות האוזן הקשבת של שאר ארבע הדמויות המרכזיות בספר. אוזן קשבת במובן המטפורי, אמנם, כי הוא קורא שפתיים ולא ממש שומע, אבל הוא בהחלט מבין את הנאמר לו, והאחרים מרגישים שהוא אכן מקשיב להם. כך שהןא הופך להיות הציר המרכזי בספר.
"האחרים" הם ביף ברנון, ג'ייק בלאונטון, מיק ודוקטור קופלנד.
ביף הוא בעל המסעדה המקומית. "הוא היה גבר קשוח, קומתו בינונית וזיפי זקנו כהים ועבותים כל כך עד שחלקם התחתון של פניו נראו כעשויים ברזל. בדרך כלל עמד בפינה ליד הקופה הרושמת, ידיו שלובות על חזהו, משגיח בשקט על כל מה שקורה סביבו. סינגר למד להכיר את פני האיש הזה יפה-יפה, כי אכל על אחד משולחנותיו שלוש פעמים ביום".
מיק קלי היא לא מוגדרת. מבחינת גיל היא בין ילדות לנערות. מבחינת השתייכות מגדרית, היא מתלבשת כמו בן ולכן רבים חושבים שהיא נער. כשהיא לא לומדת, ולא נמצאת בין האחים שלה - שומרת על הקטנים או נגררת אחרי הגדולים, היא חולמת. וכשיוצא לה היא מקשיבה למוזיקה. והיא לפעמים גם מעשנת.
כשמיק שומעת שדוקטור קופלנד הוא רופא, היא לא מאמינה "וכי יכול איש שחור להיות רופא?". שנות הארבעים של המאה העשרים. עיירה קטנה בדרום ארצות הברית. במציאות כפי שמיק מכירה אותה, אין רופאים שחורים. מלבד היותו רופא, מלומד ואוטודידקט, דוקטור קופלנד הוא אדם קשה. הילדים שלו התרחקו ממנו והפנו לו עורף.
ג'ייק בלאונטון הוא נווד ויצור משונה. זר בעיירה, מנסה להיכנס וללמד את האנשים להכיר בקשייהם, בעוניים, באפשרויות המוגבלות שלהם ולהתמרד מול כל זה. אבל במקום ליצור קשרים ולהנהיג הוא מסתבך בקטטות ומשתכר.
יש עוד המון דמויות, אבל אלה העיקריות. היה צפוי שיסתדרו טוב. ג'ייק ודוקטור קופלנד שואפים לצדק, למיק יש חלומות ושאיפות, ביף הוא טוב לב, וכולם אוהבים לדבר עם סינגר. אבל זה לא עובד, והם נשארים איש איש עם בדידותו ועם המציאות הנוגחת בו.
ושורה תחתונה - אין לי שורה תחתונה. כביכול ספר דל עלילה, ולמעשה הוא דחוס כל כולו.
