זהו הספר הנורא ביותר שקראתי. דמויות סתמיות וחסרות משמעות. יובל, כמפקד מצטייר כחסר אופי ואני באמת לא רוצה לחשוב שכך נראים מפקדים בצבא. הספר רחוק מלהיות רומן מפעים לא ברמת העלילה ולא ברמת הכתיבה והניסוח. רבים מהדיאלוגים היו שטחיים וכאילו ביקשו למלא את הדף, ולצערי אין זו הפעם הראשונה שאני נתקלת בכך בספרים ישראליים. האם זו מראה לחברה שלנו? אולי. מבחינת הכתיבה, הרי שלא היה מקום ל'תיקנתיו' וכאלה.. אנחנו מדברים על חיילים בצבא, אחרי הכל. והפסקה שחתמה את הספר אף היא ניסתה לעורר השראה, אך ללא הצלחה. אכזבה.

בתור לוחם קרבי אני אגיב על הספר.
הסיפור טוב אבל לא אמין.
הגיבור של הספר מצטייר כקצין כושל שמפקיר את חיי החיילים שלו כל פעם מחדש בגלל בחורה שהכיר לפני שבועיים.
כל ההתנהלות שלו בשטח מתחת לכל ביקורת וחסרת אחריות ולא מבצעית בכלל.
כל החיילים הקרביים חוו דברים כמו בסיפור זה לא משהו שצריך לאבד את הראש בגללו.

הגיבור יוצר הרגשה שהוא אידיוט והבחורה מצטיירת גם כאחת שלא שווה יריקה.

יש דברים שהרתיחו אותי בסיפור בתור מ״כ לוחם אני חושב שהסיפור מבחינה מבצעית לא משקף את צהל .

הספר כשלעצמו הוא ספר טוב. העלילה זורמת וסוחפת. הנושאים בהם הסופר עוסק מעניינים ורלוונטים כמעט לכל אזרח במדינה.

אבל מהלך העלילה לא כ"כ אמין- כל ההתרחשויות (הרבות, יש לציין) קורות במהלך מס' שבועות ספורים, ביניהן בין היתר מתרחשת התאהבות קיצונית ויחסי מין רבים (לאור העובדה שבכל זאת מדובר בחייל הנמצא בבסיס סגור).

ההתאהבות שלו חסרת כל הגיון פנימי. הוא מתנהל במע' יחסים מוזרה ללא כל הגיון, באופן אפילו טפשי למדי- ככה שבשלב מסוים, ולא הרבה אחרי שהתחלתי לקרוא, התחלתי לחשוב על הגיבור של הספר כ"אדיוט". גם ההתנהלות שלו כקצין לא כ"כ הגיונית, הוא מתנהג לכל היותר כחייל פשוט ולא כקצין שאחראי על חייהם של חיילים רבים.

ובתור מישהי שחוותה דברים דומים למסופר בספר, אני פשוט לא הצלחתי להתחבר לספר. כל הזמן חשבתי לעצמי "הוא ממש טיפש אם הוא באמת עושה את זה.." ו-"זה לא הגיוני".

ובנוסף- השפה.
זה לא הספר הצבאי הראשון שיוצא לי לקרוא, ולכן אני כבר מכירה את הסלנג הצבאי שבד"כ מכניסים לספר העוסק בצבא. הפעם זה לא קרה. ולא רק שהשפה היא לא "צבאית" , אלא היא אפילו שפה גבוהה. מה ש(שוב) הוריד מאמינות הספר! הרי איך קצין צעיר בצבא יכול לדבר בשפה גבוהה כל כך, בביטויים ובמילים גבוהות. ולא רק במחשבות, אלא בדיבור עם אחרים. אולי זה כן קורה במציאות, אבל לי, בכל תקופת שירותי (וגם לפני וגם אחרי) לא יצא לפגוש באדם כזה.


ולכן, למרות שהספר מעניין ומושך, אני מוצאת אותו לא אמין למדי.

יש קטעים (קטנים מאוד) שהספר כתוב בצורה טובה. בשאר הספר כתוב בצורה כל כך גרועה עד שהפסקתי אותו באמצע. מזמן לא קראתי ספר שנכתב על ידי סופר ישראלי שכתוב ברמה כל כך נמוכה.

לקחתי את הספר בעקבות המלצת מוכרת בצומת ספרים, ולא התחרטתי. המוכרת אמרה לי שאם אני אוהב רומנים ישראליים ולא נרתע מהנושא של צבא ומלחמה אני מוכרח לקרוא את זה, ואין ספק שהיא צדקה. זה לא ספר קל לקריאה, יש בו תיאורים בוטים של מין ומלחמה, אבל אי אפשר להניח אותו מהיד. קראתי ברצף במשך כמעט 48 שעות ונשארתי עם טעם של עוד.

הקשיים של מפקד בצבא... מצד אחד, אמור לדאוג לחייליו ולהיות בלתי שביר. מצד שני, כמו כל אדם גם לו יש חולשות וגם הוא יכול ליפול בקסמי האהבה וללכת בעיניים עיוורות. הספר נע בין פיקחות המתבקשת מתוקף התפקיד והאחריות בתפקיד הצבאי לבין קסם האהבה. ספר טוב.

מסכימה עם רוב הביקורות כאן שהגיבור באיזשהו שלב מגיע למצב שאין מילה אחרת לתאר אותו חוץ מ"אידיוט", ועל מעיין אני אפילו לא אתחיל לדבר...
אחרי שקראתי את אם יש גן עדן, ואת הקטע הראשון על העיניים העצובות מהספר הזה הייתי בטוחה שאני הולכת להישבות גם בספר הזה, כמו ב"אם יש גן עדן", ושהנה מגיע היורש. אבל, הספר הזה לא מגיע אפילו לקרסוליים שלו. הוא לא אמין בכלל, והאווריה הכללית בספר ממש לא היתה של צבא.
איפה הסלנג? איפה התיאורים המרתקים והמרגשים של המבצעים בשטח? הכל תואר בצורה כל כך שטחית, ועזהו את זה שרוב הספר בכלל לא מתעסק בפעולות האלה אלא יותר בהתאהבות של יובל במעיין, שהיא כל כך תמימה והזויה.
היו כמה פעמים שפשוט רציתי לזרוק את הספר מהידיים בגלל הטמטום והתמימות שלו... גם בתור קצין לא נראה שהוא מבין בכלל כמה אחריות מוטלת עליו, שהוא מרשה לעצמו להתעסק בשטויות של מעיין כשהוא בשטח.
בקיצור אכזבה ענקית! אבל עדיין ספר נסבל במקרה ואין משהו אחר יותר טוב לקרוא.

אחרי שקראתי את הספר "אם יש גן עדן" הספר עורר בי עניין אבל אני חייבת להגיש שזאת הייתה אחת האכזבות הסופר עושה רושם שהוא החליט יותר לרכב על גל הצלחה מאשר באמת להעביר משהו.

הספר קצת יומרני ומאד בוסרי, סממנים שאולי נסלחים בספר ביכורים. נדרשה הגהה ועריכה לשונית הרבה יותר אגרסיביות, עקב שפה מנופחת, מעברים מסורבלים בין שפה נמלצת לסלנג ושגיאות כתיב ודקדוק.
מעבר לכך, הסיפור מרתק בהתבוננותו בהווי חיילים קרביים, שהם גם נערים צעירים עם רגשות ולבטים. שווה קריאה אם רק בגלל זה.
לסיום: בתי החיילת (בזמן הקריאה), שאהבה את הספר, פסקה שמעיין היא הדמות הנשית הכי מתועבת שפגשה אי פעם.