החג האהוב עלי תמיד היה חנוכה, אך אינני יכול להצביע על הסיבה המדויקת. אני זוכר במעורפל את גן הילדים שלי ברעננה מקושט כולו בסביבונים ובחנוכיות בצבע זהב, ואת אבא שלי עומד ומדליק נר בחנוכיה הגדולה של הגן ואני עומד לצידו בגאווה ושר את "מעוז צור ישועתי", אפילו שלא ידעתי אז את כל המילים ובטח שלא הבנתי אותן. טקס הסיום של קורס הקצינים שלי בבה"ד 1, למרות שנערך בקיץ המהביל של הדרום בחודש יולי ולא בגשמים של דצמבר, הזכיר לי את חנוכה.
הבסיס, שבימים כתיקונם משרה אווירת מקצועיות קרירה, עטה גלימת חג ססגונית וכל נים בו הפגין הוד והדר ושמחת חיים מאופקת. ייתכן שהיו אלה עשרות הדגלונים הקטנים שנתלו מעל רחבת המסדרים, או האוכל המשובח שהוגש לנו בחדר האוכל באותו היום. ואולי דווקא היו אלה פניהם המסבירות של המפקדים ואנשי הצוות בבסיס, שהפשירו מקפאונם התמידי והרשו לעצמם לחייך אלינו ולצחוק איתנו (ועלינו). כך או כך, האווירה בבה"ד היתה חגיגית מאד, ואף שאינני נוהג להתרגש או להתרשם מטקסים רשמיים, הרי שככל שנקפו השעות והיציעים נמלאו באלפי הורים וחברים וחיילים, הרגשתי אף אני תמהיל משונה של גאווה ושמחה והתרגשות וקצת חשש. ניסיתי לאתר את הוריי ואחותי ביציע בין ההמון, אך המרחק היה רב מדי והקהל כולו נדמה בעיניי לפסיפס צבעוני ורחב-ידיים, ערב רב של צורות וגוונים שונים שעמדו בניגוד בולט למדבר הצחיח ולמבני הבטון האפורים של הבסיס.
עמדנו בטור ארוך – בראשו מפקד הפלוגה, ואני קצת לאחר האמצע – והמתנו שרס"ר הבסיס יתן את האות לתזמורת צה"ל להתחיל לנגן ולנו להתחיל לצעוד. לפני בטור עמד סרגיי, עולה חדש-ישן מרוסיה ששירת בגולני. היתה לו בעיית יציבה והליכה מתנדנדת וכינינו אותו בצחוק "השיכור", אבל לא היה חזק ונחוש וטוב ממנו באימונים ובשדה הקרב. אמו של סרגיי חיה בארץ ואביו נותר במוסקבה, ובמהלך הקורס סיפר לי כי בלבו תקווה קלושה שאביו יגיע ארצה לחזות בטקס. אישוניו של סרגיי התרוצצו אנה ואנה לעבר היציעים, כמו מחפש את אביו בהם, אך מהארשת המודאגת שעטה על פניו הבנתי כי לא הצליח לאתרו. הבטתי לפנים וראיתי את רחבת המסדרים, אשר נגאלה משיממונה ונכונה לקבל אותנו לקרבה.
לאורך כל ימי הקורס, עמדה הרחבה ריקה וצפתה בנו סובבים סביבה. כמו לנערה מושכת, היינו מגניבים אליה מבט עורג ומצפה, אך יודעים שכל נגיעה בה עלולה להיות הרת אסון עבורנו. לו יכולה היתה להביע רגשות, בוודאי היתה הרחבה מחבקת ומאמצת אותנו לחיקה. מחר, כאשר יוסרו ממנה השלטים והמיקרופונים, תשוב לריקנותה המתמדת, ואילו אנו כבר נהיה במקום אחר, רחוק וטוב יותר. במרכז הרחבה ראיתי את רס"ר הבסיס, ערוך לשרוק במשרוקית הפח שעל צווארו ולתת את האות לתחילת הטקס. הרס"ר, אדם מבוגר שבגדיו מגוהצים תמיד וכל חזותו אומרת סדר וניקיון וצייתנות-עד, חרת על דגלו החדרת משמעת ברזל לצוערים שתחת חסותו, ואף דאג לתלות בכל רחבי הבסיס שלטים ברוח זו. למרות שבוודאי ניהל תריסרי טקסים דוגמת זה, נדמה היה לי כי ראיתי ניצוץ של התרגשות בעיניו ורטט קל בזווית פיו.
שריקת הרס"ר פילחה את הדממה הדקה ששררה בבסיס והציתה את תחילת הטקס, ובתוך שניות החלה התזמורת לנגן שירי לכת צבאיים, המצעד החל לצעוד לצלילי המנגינות והקהל החל להריע ולעודד. עוד אנו צועדים לאורך שורת המושבים, הבחנתי מרחוק במשפחתי הקרובה - אבי גידי, אמי אסי (קיצור של אסתר), ואחותי הקטנה קשת, שרק לא מזמן חגגה את בת המצווה שלה. לצידו של אבי, ישבו סבי וסבתי, דני ונילי. סבא דני הצליח לשרוד את השואה, כאשר הוצב בזכות כושרו הגופני כחוטב עצים במחנה עבודה נאצי. הוא שוחרר, רזה כשלד וחולה עם פלישת בעלות הברית לפולין, ועלה לארץ בגפו, שריד אחרון למשפחתו שנספתה כולה. עם הקמת צה"ל, התגייס סבא לחיל האוויר וסיים את קורס הטיס הראשון בחיל האוויר הישראלי. הוא שירת כטייס מסרשמידט וספיטפייר ולאחר מכן כיהן כמפקדן של מספר טייסות וכמשנה למפקד חיל האוויר עד שפרש לגימלאות בדרגת אלוף משנה לאחר מלחמת ששת הימים. כשהיה סבא סגן צעיר, פחות או יותר בגילי, הכיר את סבתא נילי, שהיתה אז פקידה בבסיס חצור של חיל האוויר. הם נישאו בבסיס עצמו, ושם גם התגוררו בשנות נישואיהם הראשונות. לאחר שהשתחרר סבא מחיל האוויר, עברה המשפחה לדירה בצפון הישן של תל אביב וסבא וסבתא פתחו יחד מסעדה קטנה ברחוב אלנבי. סבא היה אמון על ניהול המסעדה ואילו סבתא הכינה מטעמים מהמטבח המזרח-אירופי. את המסעדה נאלצו סבא וסבתא לסגור לפני כמה שנים, לאחר שסבא עבר שני התקפי לב שהקשו על תפקודו היום-יומי, וגם כוחה של סבתא הלך ותש והיא לא יכולה היתה עוד לשאת בנטל הבישול. אני זוכר שבכיתי כששמעתי שסבא וסבתא סוגרים את המסעדה, גם בגלל כל הזכרונות היפים שנותרו לי מילדותי בה, עוזר לסבא לתקתק על הקופה הרושמת ולסבתא להכין תבשילים, וגם, כנראה, כי הבנתי שהם אינם איתנים כפי שנראו לי וכפי שהקפידו לשדר כלפי הסובבים אותם. דומה בעיני, כי מיום סגירת המסעדה הלך מצבם והידרדר, בכל המובנים. הם הסתגרו בביתם ומיעטו לצאת ולבלות. כאבי הגב של סבתא החמירו והיום היא מתנייעת בעזרת כיסא גלגלים, ואילו סבא אובחן כחולה באלצהיימר והתכנס בעצמו. רוב הזמן הוא יושב ובוהה בטלוויזיה, בחדשות או בתכניות בידור, אבל אינני יודע כמה מתוכן הוא מבין, ולדעתי בעיקר נהנה לראות את התמונות המרצדות והצבעים המתחלפים, כמו פעוט. הוא עדיין מזהה אנשים, גם אותי, וזוכר אירועים מהעבר הרחוק לפרטי-פרטים, אבל מתקשה בביצוע מטלות פשוטות ושוכח דברים ששמע רק לפני דקות אחדות.
באחת השבתות שחזרתי הביתה מהקורס, נסעתי לבקר את סבא וסבתא. כששאלתי אותם מה שלומם, ענתה לי סבתא בשפתה הציורית שביקורי "מאיר באור נגוהות את יומם האפרורי". התריסים היו מוגפים וסבא בהה בחלל החדר האפל. ניסיתי לדבר איתו ולהזכיר לו רגעים יפים מהעבר, איך היינו משחקים יחד כדורגל כשהייתי קטן ואיך הוא לקח אותי למוזיאון חיל האוויר בחצרים והראה לי את המטוסים העתיקים שעליהם טס, ואת הפעם שבה הוא לימד אותי לרקוד טנגו בחתונה של איזה קרובת משפחה רחוקה. סבא הינהן, וחייך, ונאנח, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא לא זוכר ולא מבין. יצאתי מביתם עם עצב גדול בלב, וכשהלכתי למכונית והסתכלתי לבניין שלהם ראיתי את סבא וסבתא מנופפים לי לשלום מהמרפסת כמו שעשו כשהייתי ילד, רק שעכשיו הנפנוף היה איטי יותר וכבד יותר. והעצב שבי התגבר, כי ידעתי שתוך שנה-שנתיים או מקסימום חמש, הם כבר לא יהיו שם ואיש לא ינופף לי מהמרפסת, וחשבתי על זה שלאט-לאט אבא שלי מתחיל להיות דומה יותר ויותר לסבא, ושחיתוך הדיבור שלהם נשמע דומה וגם המפרצים בשיער והכרס, ושעוד עשרים שנה לערך אבא שלי יעמוד במרפסת ולא יבין שום דבר וינפנף בכבדות לנכד שלו שאולי הוא בכלל לא זוכר כבר איך קוראים לו. ברור לי כי אלה הם החיים ואינני שוגה באשליות בדבר חיי נצח או מיני רעיונות אחרים שאנשים צעירים נוטים לחשוב לעתים, אבל עדיין, המחשבה שבתוך מספר שנים הופך אדם מחיוני ומלא בחדוות עשייה לגוף שאוכל ושותה ונושם אך איבד את כל כשירותו ויכולותיו השכליות ונמוגו זכרונותיו כלא היו, מתמיהה ומפחידה אותי גם יחד.
מכל מקום, כאמור, גם סבא וסבתא ישבו שם על ספסלי הבטון האפורים וצפו בטקס, סבתא החזיקה את ידו של סבא ושניהם הרכיבו משקפי שמש כהים. אבא לבש חולצה משובצת כהרגלו, אמא חולצה קצרה אדומה וקשת את התלבושת האחידה של בית הספר "עלומים", שבו גם אני למדתי. אמא, אבא וקשת הרימו שלט לבן גדול, עליו נכתב בכתב היד של אמא באותיות דפוס סגולות "יובל תלם, גאים ואוהבים!". הטור שבו צעדתי הלך והתקרב ליציע, אבל ראיתי שהמשפחה אינה מצליחה לאתר אותי ביער החיילים הירוקים. ידי האחת אחזה ברובה והשנייה נעה לפי קצב המנגינה לצדי הגוף ולא יכולתי לנופף להם לשלום. ניסיתי להתבלט מתוך הטור האחיד, אך מאחר שאינני גבוה או גדל מידות באופן מיוחד, נראה היה לי כי נבלעתי בהמון. רק כשהתקרבנו מרחק מטרים ספורים מהיציע בו ישבה משפחתי, ראיתי כי אחותי מצביעה עלי ובפנים שמחות מסבה גם את תשומת לבם של הוריי, ואבי בתורו הפנה את תשומת לבם של סבי וסבתי. חייכתי לעברם חיוך חטוף ומיד שבתי לעטות על פני את הארשת הרצינית והקרירה, כמצופה מכל קצין ובפרט מכזה שטרם הוכתר רשמית לתפקידו וצועד במצעד צבאי רשמי.
המשכנו לצעוד, ואט-אט הסתדרו הפלוגות במבנה צבאי מסודר וישר בשישה גושים, כאשר כל גוש מורכב משש שורות פנימיות. הגבהתי עוף בדמיוני וחזיתי במסדר ממעוף הציפור, טורים על גבי טורים של אנשים הנראים זהים, הלבושים בצבע אחיד ועומדים בתנוחה קבועה, אשר רק צבע הכומתה שעל ראשם מבדיל ביניהם. כל השוני ביניהם, כל המחשבות והתשוקות והרעיונות והמעלות שייחדו והבדילו כל אחד מחברו כמו נעלמו פתאום, וכל חייל קיבל תפקיד של עץ, בשדה הרחב שצמח פתע על רחבת המסדרים האפורה.
עמדתי דום, בקו אלכסוני למשפחתי שביציע. הבטתי בהם ישירות, וראיתי את תחושת הגאווה הגואה בקרבם. במניין השיקולים שעמדו לנגד עיניי בתקופה בה התלבטתי אם לצאת לקצונה או להישאר חייל פשוט בנח"ל, עמד משקל רב לזכות הדעה המשפחתית – או ליתר דיוק, העידוד ואף הדחיקה המשפחתית – שאצא לקצונה. למעשה, התמיכה המשפחתית ביציאתי לקצונה החלה הרבה לפני שהנושא עמד כלל על הפרק, ואף הרבה לפני גיוסי. עוד בהיותי ילד רך, הסיפורים שסיפרו לי אבא וסבא לפני השינה היו תמיד על "קצינים גיבורים", והסתיימו תמיד במילים "וגם אתה יובלי, תהיה קצין גיבור עוד כמה שנים". לאחר שחזרתי הביתה בפעם הראשונה לאחר הגיוס, שבוע מתחילת הטירונות, השאלה הראשונה שנשאלתי היא "עוד כמה זמן אתה יוצא לקורס הקצינים?". קשה להימלט מהשושלת המשפחתית, אני מניח. אחטא לאמת אם אומר שרק בגלל התמיכה המשפחתית יצאתי לקורס, סביר שלולא הייתי מעוניין בו הייתי מוכן לספוג את המחיר שבלאכזב את המשפחה ולא לעשות אותו בניגוד לרצוני. האמת היא, שהחלטתי לצאת לקורס היא שילוב של החינוך שקיבלתי, אידיאולוגיה ציונית טהורה שלאורה גדלתי ובצילה אני משתדל לחיות, כמו גם של סיבה אנוכית לגמרי – קצתי בתפקיד החייל הפשוט שמתרוצץ וממלא פקודות כל היום, ונשאתי עיניים לתפקיד משמעותי ורציני יותר, בעל מימדים של תכנון ושל ניהול ולא רק של ביצוע ללא סייגים. את כל אלה ציינתי בפני המג"ד כשביקשתי לצאת לקצונה, ובצירוף עם המלצות חמות ממפקדיי, אישר לי לצאת לקורס ולחזור כמפקד מחלקה בחטיבת הנח"ל. כששמעתי את החלטתו, סברתי כי אין מאושר ממני - עד אותו הערב כששמעתי בטלפון את צהלות השמחה של אבא ואמא. סבי וסבתי השניים, סבא ראובן וסבתא שולמית, לא ישבו ביציע. שניהם נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בן שלוש, וכל מה שנותר לי מהם הוא מספר מועט של זכרונות עמומים. באופן תמוה, זיכרונותיי מהם דומים באופן מפתיע לתמונות שבאלבום המשפחתי, ואינני משוכנע שלא יצרתי לעצמי זכרונות מדומים מרוב דפדופים באלבום.
"המסדר יעבור לנוח, עמוד נוח!" פילחה קריאת הרס"ר את שרעפיי באחת והשיבה אותי לרחבת המסדרים מעולמות רחוקים ומזמנים אחרים. מאותו הרגע, החל הנוהל הקבוע: המסדר יעבור לדום, המסדר יעבור לנוח, המסדר יעבור לדום, המסדר יעבור לנוח. דום, נוח, דום, נוח. בסוף דמנו, ואז עלה מפקד הבה"ד לנאום. המפקד, שבימים כתיקונם לבש מדי ב' מהוהים, התהדר במדי א' מגוהצים והסיכות והאותות שעל חזו בהקו באור השמש. הוא נשא דברים על ערכים, על ביטחון, על כל דור עולה על קודמו, על מצוינות. אוזניי היו כרויות, אך הדברים מיאנו להיקלט ונשמעו כמו שורת סיסמאות שמדוקלמת בקצב חדגוני. כשסיים מפקד הבה"ד את דבריו, ירד מהבמה ועליה עלה ראש אגף הלוגיסטיקה, שהיה האלוף התורן שכיבד בנוכחותו את הכנס. לעתים נדמה, שכל אנשי הצבא הבכירים מדברים וחושבים אותו הדבר, ובאופן שאינו מפתיע האלוף נשא דברים בזכות הערכים, הביטחון, המצוינות ואף הקפיד לציין כי כל דור עולה על קודמו. כנראה שזמן רב מדי במערכת נוקשה ואחידה כמו צה"ל גורמת לאנשים שונים לאבד את ייחודיותם ומאלצת אותם להתאים לתבנית ברורה שמעוצבת לצרכיה. זו אחת הסיבות שאין בכוונתי להישאר לשירות קבע ארוך טווח. מטבעי, אני שואף לחופש ולעצמאות ובטירונות, הצלחתי להעביר את הזמן בנעימים כשתכננתי בדמיוני את הטיול של אחרי הצבא למזרח הרחוק או לדרום אמריקה. נכון שלכאורה קיימת סתירה בין כמיהתי לחופש לבין יציאתי לקורס הקצינים, שמחייבת אותי להאריך את השירות בשנה, אבל כל היתרונות שמניתי קודם שיכנעו אותי לדחות בשנה – ומהי כבר שנה בעצם – את השחרור. בוודאי אתחרט על כך כשאגיע לתום שירות החובה שלי ואדע כי יכולתי למעשה להשתחרר ואולם התנדבתי לשרת שנה נוספת, אבל בינתיים, וכל עוד סוף השירות רחוק ובלתי מושג, ההחלטה נראית נבונה, ובטח שברגעים כגון זה. והנה, האלוף כבר סיים את דבריו והרס"ר מודיע לקהל שכעת יחשוף האלוף את דרגות הקצונה של הצוערים המצטיינים, אחד מכל פלוגה. עד יום האתמול, ראיתי בעצמי מועמד ראוי לתואר הצוער המצטיין של הפלוגה שלי. עשיתי כמיטב יכולתי בקורס, סייעתי לחברים, עמדתי בכבוד בכל המטלות שהוטלו עלי, אבל אתמול בחזרה הגנרלית לקראת הטקס נחשפו שמות הצוערים המצטיינים, ומהפלוגה שלי נבחר צוער בשם עידו שהגיע מפלוגת ההנדסה של גבעתי. מפקד הצוות שלי, שכנראה הבחין שנפלו פניי, הזמין אותי לשיחה אישית והסביר לי שהייתי מועמד ראוי וששמי עלה בדיון לבחירת המצטיינים, אך לבסוף הועדף עידו על פניי. באמת שאינני זקוק לתואר הזה, הוא מעניין אותי כשלג דאשתקד, אבל לקראת סוף הקורס התחלתי לדמיין את סבא, בתקווה שיהיה באחד הרגעים הצלולים שלו, יושב ביציע ושומע את הכרוז קורא בשמי ורואה אותי רץ לאלוף ומקבל את הסיכה, ואפילו דימיינתי דמעה קטנה של אושר שזולגת במורד לחיו של סבא ותיארתי לי כמה היה גאה בי בוודאי. וכשהכרוז הקריא את שמו של עידו, לא חשבתי על עצמי ולא חשתי אכזבה אישית, כי אם חשבתי על סבא שלא יזכה עוד לראות אותי מצטיין ולהזיל דמעה של אושר, ומי יודע כמה עוד שמחה וסיפוק נותרו לו בחייו ובמצבו.
הרס"ר קרא בשמו של עידו, שרץ לעמוד בשורה המתהווה בקדמת הבמה לצד הצוערים המצטיינים מהפלוגות האחרות. הבטתי במשפחה, לא נראה ששמחתם פחתה במאום, וחשתי הקלה מעטה. המנגינה של "מחר" של נעמי שמר נוגנה ברב רושם על ידי התזמורת בזמן שהאלוף חשף את דרגותיהם של הצוערים המצטיינים ושוחח עמם בקצרה. משעשע היה לראות, שבעקבות האלוף השתרכה חיילת בדרגת רב"ט שהחזיקה כרית קטיפה אדומה, שממנה לקח האלוף את המספריים שבאמצעותן חשף את הדרגות, ואליה החזירן כשסיים. מיקדתי את מבטי בכרית האדומה, אשר נראתה כאילו נלקחה מחצרו של דוכס בריטי מלפני כמה מאות שנים, ולחלוטין בלתי קשורה לטקס הצבאי במדבר הלוהט. "ועתה", קרא הרס"ר למיקרופון, "המפקדים יחשפו את דרגות הקצונה של הצוערים". התזמורת שוב החלה לנגן, נדמה לי שהיה זה מארש צה"ל ולאחריו זמר הפלוגות, ומפקדי הצוותים עברו צוער אחר צוער, וגזרו את פיסת הבד הכחולה שהסתירה את דרגות הקצונה. לימיני, חבר אחר חבר הפכו בן רגע מצוערים לקצינים, והנה תורי הגיע. המפק"צ החל לגזור את הבד ושאל אותי "איך אתה מרגיש, יובל?". עניתי "מצוין, המפקד", והוא חייך ואמר "מעכשיו אין יותר המפקד, אנחנו אחים". אמר, ועוד בטרם הספקתי להגיב הוא קרץ לי, תחב לאגרופי את תגיות הבד הכחולות שהוריד מהכותפות שלי, ועבר לחשוף את דרגותיו של הצוער הבא לצלילי המארש. הרמתי את ראשי וראיתי את המשפחה עומדת ומריעה, פרט לסבתא שנותרה יושבת על כיסא הגלגלים אך מחאה כפיים בהתלהבות. אפילו סבא עמד והרים את אגרופיו למעלה כמסמן ניצחון על אוייב דמיוני.
באיטיות אבל בהתמדה התפשטה בגופי תחושת שמחה עילאית. גופי נעשה קל פתאום, והרגשתי רצון פתאומי להשליך את הרובה ולהתחיל לרקוד לצלילי המארש. נדמה לי, שבפעם הראשונה הבנתי עכשיו את המשמעות האמיתית של אבן הנגולה מהלב. לאחר כמעט שמונה חודשים של מאמץ יום-יומי להשיג את ארון המתכת הקטן על הכתף, שהוא קל כל כך עד שאינו מורגש בכלל, ולאחר חשש מתמיד מפני חוסר עמידה ביעדים שיגרור בעקבותיו הדחה מהקורס, הוגשם לבסוף החלום. והאם לא היה זה טיפשי, בדיעבד, להתאמץ ולדאוג כל כך בגלל שתי פיסות מתכת קטנות? מיהרתי לסלק את המחשבה מראשי. אין אלו סתם שתי פיסות מתכת, כי אם יציקות ברזל איתנות של היסטוריה ומורשת, של זיעה ודם ודמעות, ומשמעותן וערכיותן גדולות בהרבה ממשקלן הסגולי. המפק"צים סיימו לחשוף את הדרגות והתזמורת סיימה את נגינתה. "תם הטקס", קרא הרס"ר ובבת אחת, ללא הכנה מוקדמת, מאות הצוערים זרקו לאוויר את הכומתות ולשניות ספורות נוצרה באוויר קשת מרהיבת עין של כומתות בצבעים שונים, אשר אני תרמתי בה נקודה ירוקה-בהירה. הצלחתי לתפוס את כומתתי בעודה באוויר ורצתי לעבר משפחתי שביציע. נפלתי הישר לזרועותיו האיתנות של אבא והוקפתי בחיבוק משפחתי חם ואוהב. לאחר שניות ארוכות בזרועותיהם, נחלצתי מחיקם וניגבתי עם השרוול את הזיעה שניגרה על מצחי. "ראיתם? סיימתי!" אמרתי להם בנשימות בלתי סדירות. "ראינו, ראינו" אמרה אמא בשמחה ומבעד לכתפה הצלחתי לראות את סבא. הוא עדיין עמד שם, מניף את זרועותיו לאוויר בתנועות הלל וניצחון.
תוך דקות ספורות פרשו אמא ואחותי שמיכה דקה משובצת על משטח הבטון האפור והוציאו מצידנית צהובה גדולה פיתות, שניצלים צוננים, מיני ממרחים שונים, סלט טבולה מעשה ידיו של אבא וסלט ירקות של אמא, כדורים של קורנפלקס מצופה בשוקולד שהם מנת הדגל שאחותי מכינה מדי אירוע משפחתי, ובקבוקי שתייה קלה. ישבנו וסעדנו ולא השארנו דבר בכלים, וגם הזמנו את השכנים לספסל ואת חבריי הקצינים להתכבד. לאחר שתמה הארוחה, נשכבתי על הגב ועצמתי את עיניי. הרגשתי את השמיכה המלטפת על העורף ועל הידיים, השמש שזפה את פניי ולולא המולת הקהל שסביב יכולתי לטעות ולחשוב שאני שוכב על שפת הים או על הדשא בחצר הבית, ולא על יציעי הבטון של בה"ד 1. קמתי שוב על רגליי כעבור דקות ספורות, נפרדתי מהמשפחה והלכתי לשרשרת ההזדכויות על הציוד והשחרור מהבה"ד. מדי כמה שניות העפתי, באופן בלתי רצוני כמעט, מבט לארונות שעל כתפיי או שליטפתי אותם באצבעותיי. עד לפני שעתיים-שלוש הם נראו בלתי מושגים כמעט ובגדר חלום רחוק, והנה הם ממש כאן, מונחים ברוגע על הכתפיים, כאילו היו כאן מאז ומעולם.