יצירת מופת. אמנם ארבעת החלקים של היצירה הזאת מתחברים אחד לשני בצורה די רופפת, אבל כל חלק הוא עולם ומלואו, ויכול להוות ספר בפני עצמו (החלק הראשון אכן יצא כספר נפרד). נהניתי במיוחד מהחלק השני, על ברונו והים, שסחף אותי, תרתי משמע, כמו שמעט מאוד קטעים כתובים הצליחו לסחוף.

גדלתי על הספר הזה, ואני עדיין חושב שהוא אחד מספרי הנוער הטובים ביותר שנכתבו בארץ.

אהבתי מאוד את הרעיון של "גריקה", אחד מהרעיונות שעומדים במרכז הספר הזה.

ספר גיל 13 שכזה אצלי, ובהחלט זכור לטוב. שנון ומעורר מחשבה.

קראתי אותו לפני כמה שנים, ואני זוכר שפשוט צללתי אליו. נכון, הוא רגשני, משתפך לפעמים, אבל התיאורים מבריקים, ההומור נהדר והחלק האפל אפל. וחוץ מזה, אי אפשר שלא לאהוב את האח והאחות שעומדים במרכז סערת הספר הזה.

חלק מהמסקנות בספר הזה כבר חלחלו היטב לתרבות ואיבדו מחדשנותן, ובכל זאת, ספר חשוב, וכתיבה שמצליחה, למרות הנושאים בה היא עוסקת, לא להכביד.

קובץ סיפורים לא רעים, אפשר לומר, שיוצרים איזו תחושה חמצמצה, קצת ניינטיזית. הקטע בו אחת הדמויות אומרת "יש לה אנורקסיה, אם אתה יודע מה זה" גרם לי לחייך חיוך אירוני, בהתחשב במצב היום.

כיף של ספר. לא יצירת מופת, אבל מצחיק מאוד ומעורר אמפתיה.

ספר מלחמה מצוין. פחות תמציתי מרוב כתביו של המינגווי, ודווקא בכך כוחו. טוב יותר בעיני מ"הקץ לנשק".