ספר מצוין שהפך את עולמי, פתח את אופקי מחשבתי, החזיר אותי למקורות (שלי) והפך להיות ה'תנ"ך' החדש שלי.
מאז התחלתי לקרוא - כל שיחה או מחשבה התחברו לפרק, פיסקה או משפט שכתובים בו. הפכתי להיות מיסיונרית ואף שלחתי אותו אל מעבר לים גם שם נהנו ממנו עד מאד.
הבעיה היחידה שנוצרה הייתה, שמרגע שסיימתי אותו לקח לי הממממון זמן עד שהייתי מסוגלת להתחיל לקרוא ספר אחר (ובדרך כלל אני קוראת נמרצת).
עבר זמן ומאז כבר התחלתי את הבא בתור ('ההיסטוריה...') ואני ממשיכה להחכים, לתהות ולחשוב יותר מדי.
אין הוא מהספרים שקוראים בנשימה אחת, אבל המסע הארוך מעניין מרתק וחשוב להבנת מקומנו בעולם הזה.
מ ו מ ל ץ!

ספר נפלא על אנשים, ספרים ומה שבניהם.
מלא רגישות ובלתי רגשני, כתוב נהדר ונוגע ללב.
לא רציתי שיגמר.
מומלץ לכל אוהבי המילה הכתובה.

מסעות בזמן וניסיון לשנות את פני ההיסטוריה.
סטיבן קינג יודע איך להחזיק את הקורא על פני 800 עמודים.

שרשרת אירועים מוזרים עד מופרכים הנוגעים במציאות ובהיסטוריה, בסיפור חוצה יבשות (כן גם אנחנו בפנים - ולא באופן מחמיא ובכל זאת לא התעורר בי שום אנטגוניזם), גדוש סיטואציות בלתי אפשריות ודמויות שונות ומשונות, רוויות חכמה או טיפשות.
סופים קצרים ופתטיים לסיפורי חיים ארוכים חדורי מטרה ומלאי פתוס.
סגנון כתיבה נ ה ד ר מלא הומור שנון ועוקצני ועבודה מצויינת של המתרגמת.
יש שיגידו - מיחזור (ע'ע 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'), ואולי הם צודקים אבל גם אחרי השניים הראשונים אני בקלות יכולה לקרוא גם את הספר השלישי שאני מקווה שיונס יונסון כבר התחיל לכתוב.

אירופה של לפני ואחרי המלחמה על מגש התרבות היהודית הגלותית.
השפה נפלאה וכל סיפור חדש מעורר עניין לא פחות מקודמו.
לפינקוס יכולת תיאור ציורית ממחישה כל כך, שממש ניתן לשקוע בנינוחות הספות המרופדות, להריח את ניחוחות העוגות המפוארות והמפנקות, לשמוע את שאון מחיאות הכפיים' ולתיבול הספר משובץ באיורים מעשה ידיו.
אט אט מתקבלת תמונה השואבת את הקורא אל רוח הזמן והתקופה עמוסת השינויים.
זהו סיפור יהודי טוב, אחר, משעשע ומעורר חמלה בד בבד, סיפור נוגע.
אפילו עם היידיש הסתדרתי לא רע בכלל, למרות ששורשיי האירופאים מקורם בתרבות שונה לחלוטין.

מאד נהניתי.

WOW!!!
רגע אני מסדירה נשימה...
לסיים ככה ספר זו אחת המתנות הכי גדולות שכותב יכול להעניק לקוראיו, או לפחות לקוראת המכונה 'אני'.
הרומן ביננו החל כשלקחתי אותו לידיים (כי יואב בלום הצליח להרשים אותי מספיק ב'מצרפי המקרים'), המשיך כשכהרגלי קראתי את הכתוב בכריכה האחורית (שכולה מקוריות), התפתח עם קריאת העמודים הראשונים כבר באוטו בחזרה הביתה (לא אני נהגתי!), צבר תנופה עם כל משפט שלישי שסימנתי (או שהתכוונתי לסמן ובדיוק לא היה לידי שום דבר כותב) והסתיים כאמור בוו'או איזה ספר...
אני כמעט מקנאה בעצמי שזה קרה לי ;)
חלקים נבחרים אף הקראתי בקול לשותפי לחיים (נורא רוצה אבל לא קורא...) שככה אני הופכת אותו גם לשותפי לקריאה.
אז אם חשקה נפשכם ב'ספר הפתעות' שיזרוק אתכם מצד לצד, שבכל רגע שחשבתם שהבנתם את הטריק שלו - או לפחות את הסיפור שמאחורי הסיפור - יצוץ לו טריק חדש שיבלבל אתכם מחדש, זה הספר.
אם בא לכם ליהנות מכתיבה משובחת סוחפת ומרתקת, זה הספר.
בקיצור אם בא לכם לפנק את עצמכם לכו על הספר הזה, כי יואב בלום הוא ממזר (חיובי, חיובי...) ואני יש לי קראש על כותבים ממזרים.
יש המון ספרים טובים. מלאי עלילות נפתלות ומופלאות, מלאי הברקות כתיבה, מלאי עומק ותובנות ושלל מיני מעדנים, אבל אחת לכמה זמן נופל לך לידיים ספר מלא בכל המתנות האלה יחד - שכל כולו עונג צרוף.
ו'המדריך לימים הקרובים' הוא בדיוק כזה.

עברתי קומה, ועוד קומה, באמת התאמצתי 50 עמודים, ובכל זאת שרדתי את חמש הקומות של הבניין ושם זה נגמר.
ריבוי הדמויות ובליל ההתרחשויות עשה לי סלט במח וההחלטה לפרוש הביאה עימה סוג של הקלה...

נפלה לידי מהדורת 1985. אולי היו אלה הדפים המצהיבים, הפונט המיושן, דיאלוג הפתיחה המנומס מדי, משהו לא עבד.
בשורה התחתונה פרשתי אחרי 2 עמודים ויתכן והיה זה הפסד טכני של ספר טוב.

כשפותחים בפני דלת ומאירים עבורי בפנס מקומות שאני פחות נגישה אליהם זה תמיד מעניין, אם מוסיפים לזה כתיבה ראויה, מתבלים בקצת הומור עצמי ונוגעים בַּאמת, לטוב לרע - או אז אני בכלל מרוצה...
לא שהסיפור סחף אותי בטירוף, אבל בהחלט הצליח ליצור עניין ואמפתיה, לעיתים התנגדות לאמות המידה הטבועות במנטליות שאינה מנת חלקי ביום יום תודה לאל, ובחלק מזמן בכלל הרגשתי שאני צופה ב'עבודה ערבית' עם עלילה שונה...