ספר עם הומור לא מתוחכם אך משעשע במידת מה.
משלב שני סיפורים במקביל: האחד - גיבור הספר כיום. השני - קורות חייו לאורך המאה העשרים.
החלק ההיסטורי מתאר דמויות ואירועים חשובים מהמאה העשרים באופן קליל. גרם לי לנבור בגוגל פה ושם, וטוב שכך.
החלק שמתאר את ההווה הוא ספר בלשי קליל.
ספר המאה? לא. בכל זאת, ממליץ לקרא בתקופה שבה לא רוצים לאתגר את התאים האפורים יתר על המידה.

ספר שנכתב כדי לפאר ולהלל את הסופר, יצירה שרוב רובה הוא אגו טריפ מתמשך ורדוד.
חלקים מהספר נראים כמו לקוחים מיומן אישי של קואלו, ששולבו בהם מרכיבי עלילה, כדי שניתן יהיה לכנות את זה "ספר". בתוך זה משובצות מידי פעם תובנות ואמירות של פסיכולוגיה-בגרוש.
בסך הכל, ספר קליל ולא תובעני, שלא מצריך שימוש בהרבה תאים אפורים.

אחד מספרי העיון המרתקים ביותר, אם לא ה.
יש תובנות מעניינות של הסופר שממש מעצבות את התפיסה שלנו על עצמנו - המין האנושי.
מרתקים בעיקר ההתחלה ו-3 הפרקים האחרונים, בהם יש ניסיון לנתח את מהות האושר ולהשוות עם דורות קודמים.
ספר חובה לכל אדם סקרן.

ספר יפה שנוגע בכמה תחומים - הישרדות, זואולוגיה, דת, פילוסופיה.
בספר לא ארוך ובכתיבה קלילה וקולחת, מצליח הסופר לחבר אותנו ישירות לגיבור, וממש לגרום לנו לחוש את חושיו ולחשוב את מחשבותיו.
מידה מסויימת של ספוילר: בחלק השלישי והאחרון יש טוויסט חביב בהחלט - שמזכיר את זה של המשחק של אנדר. כזה שגורם לחשוב ולשחזר את מה שקראנו בחלק השני (האוקיינוס), תוך התייחסות למידע החדש. גם אז, המשמעות של אי האצות הצף עדיין לא מובנת במלואה, כך שבכל זאת נותר טשטוש בין דמיון למציאות.
ספויילר: אפשר לנחש שהילד עידן את החוויות הקשות שעבר תוך שימוש בחיות במקום בני אדם. הטיגריס היה ככל הנראה הצד החייתי שבו. אולי גם הצד האובדני, שאותו הקפיד לאלף ולתחום, כך שלא יפגע בו (בעצמו).
לדעתי יש בסיפור גם מסר על הטבע האנושי. כשקוראים על אופיים החייתי של הצבוע והטיגריס, מניחים שאם היו במקומם בני אדם, זה היה מתורבת יותר, ובסוף מסתבר שהכל מסופר עלינו, האכזריים שבבעלי החיים.

ספר חביב, זורם וקצר, עם קצת הומור עצמי. חצי אוטוביוגראפי. כתיבה אמינה, שבה ליעד-שהם מתאר את עצמו כסוג של "פולניה".
אבי אבותיהם של ספרי הטיסות, כי מורכב מסיפורים של 4-3 עמודים בכתיבה קלילה. או אם תרצו, אתנחתא קלילה אחרי ספר כבד.

ספר קלאסי טוב עם בניית עלילה ודמויות - לקראת פעולה שמתוכננת עוד מההתחלה. יש שילוב של מתח, אהבה, הסטוריה (מלחמת האזרחים בספרד) ופסיכולוגיה של מערכות יחסים.

בכל זאת, אפשר היה לקצר את הספר בחצי. יש הרבה טקסט שחוזר על עצמו בדרכים שונות, וסופר שמרוצה מעצמו.
על הגבול שבין 4 ל-5 נקודות. לא ארוץ לקרוא ספרים נוספים של המינגוויי ולא ברור איך קיבל פרס נובל לספרות.

הספר הזה קצת פחות טוב משלושת הקודמים של שהם.
כבר בשלב מוקדם אשר להבין את הסוף, מה שמקהה את העוקץ של הסיפור.
לקראת הסוף יש מכתב שתופס 10 עמודים בספר ושלא מחדש דבר. לפעמים זו דרך של סופר לסגור קצוות בסיפור, אבל פה אין מה לסגור, והסיכום הזה מיותר.
בשורה התחתונה - למי שרוצה לקרא מותחנים של ליעד שהם, עדיף לקרא את "שבוע באמצע החיים", "מספר חסוי" ו"משחק הראיות".
ספויילר: אפשר להבין מי הרוצח, כי ההתנגדות שלו לחקר האמת לא הגיונית. זה גם מיישב את שאר הממצאים בזירה.

תעלומות משטרתיות. כתיבה אמינה על התנהלות חקירות (הסופר הוא חוקר לשעבר). חביב, זורם, קצר, עם הומור.
לפעמים יש קצת יותר מידי הומור מתחכם.
אם לקרא את קרביץ, עדיף להתחיל מ"הכלב היהודי" או "סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ".

ספר זורם. מתח והסטורי. מאלה שנשארים בראש גם במהלך היום, כשעושים דברים אחרים. יש אלמנטים מהספר 1984, אבל פה זה כתוב בסגנון יותר חדשני ומעניין. מומלץ בחום.
שילוב הדמויות בסיפור נעשה בצורה יפה: מציגים כל אחת ורק אז משלבים אותה בעלילה.

מכאן ספוילרים:
סופר אנגלי שכותב על רוסיה הסטליניסטית. זה מעורר שאלות על מידת האמינות של הסיפור. הוא עצמו כתב בפרק ה"תודות" שרוסים תיקנו טעויות בטיוטות בקשר לתרבות והלך הרוח הרוסים. אבל עם סופר כזה לפחות קיבלנו סיום שלא היה מתקבל אם סופר רוסי פסימי היה כותב אותו: לב הגיבור מצליח לא רק לפענח את הפשעים, אלא גם לזכות באהבת אשתו, ואפילו בשיפור החברה והמשטר הרוסים (יקים מאפס מחלק לחקירת פשעים "רגילים").

יש טוויסט חזק: לב ולאריסה מגלים שאיוון, הידיד המשכיל, הוא סוכן של המשטר. עוברות ממש כמה שניות מהרגע שבו הוא מתקשר בטלפון כדי להפגיש אותם עם מומחה, לרגע שבו הוא מוצא את עצמו מפרפר באוויר כשחוט הטלפון כרוך סביב צווארו, ורשימת האזרחים שהפיל מגיעה לידיה של לאריסה.
ברוסיה הסטליניסטית לא היו טלפונים אלחוטיים :)

שני הטוויסטים הגדולים והיפים בספר הם שהרוצח הוא אחד הילדים מתחילת הספר ושלב הוא האח שלו. סגירת מעגל על גבול הקיטשיות, אבל בכל זאת מרגשת. רק חסר היה שאחת המבוגרות הכפריות היתה מתגלה כאמא שלהם :)

יש עניין לא פתור עם הבת של אנדריי (הרוצח): היא לא מקבלת מספיק אהבה ותשומת לב מאבא שלה, שממעט להיות בבית, וקשור לחתולה יותר מאליה. בשלב מסויים מסתבר לה שיש לה דוד גיבור ויפה שאמור להגיע, וזה משמח אותה. זמן קצר אחר כך היא רואה את הדוד (לב/פאבל) מנהל שיחה במרתף עם אבא שלה. ואז פתאום, ממצב של אופוריה, הכל משתנה: היא רואה את הדוד יורה מקרוב באבא שלה. זו טראומה שיכולה לתת פתח לספר המשך שלם על המפלצת שהיא עלולה להיות כשתהיה גדולה :)
אם כבר לב ואשתו ביקשו לאמץ את שתי הילדות היתומות, הם יכלו גם להתאחד עם המשפחה של אחיו, וחצי-לאמץ את בת-הרוצח המסכנה והמתוקה.