ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 7 במאי, 2010
ע"י אבי ש.
ע"י אבי ש.
מקס ברוקס (הבן של מל), ניסה לעשות פה משהו מעניין: ז'אנר של אימה טבולה באקשן, המועברת בדרך של דיווחים פאסיביים ובמבט רטרוספקטיבי.
ארוע של מגיפת זומבים (גופות אדם המתופעלות ע"י וירוס. הזומבי הוא גוף אנוש מת המסוגל לקום ולעמוד, ופועל על מנת להדביק אחרים בחידק - על ידי נשיכה).
יש לנו כאן בעצם תיאור של מגיפה גלובלית, ואפשרויות מפותחות של תגובות אפשריות של בני האדם לכך.
כל עד המדבר עם המראיין, מקבל מעמד של מספר לזמן מה, כך שאין משקל ממוקד לאף אחד מהדמויות המספרות על הרגע בו הם הגיעו למצב של מלחמת הישרדות אישית אל מול עדרים שלמים של זומבים פעורי פה השועטים לעברם.
האפשרות שניתנת לכל דמות לחשוב מחדש על התקרית האישית שלה מול זומבי, או חלק מזומבי (ישנם גופות במצב ריקבון והתפוררות כזו רצינית, שרק חלק מפלגם העליון פעיל. גופה כזו יכולה להיות זרוקה בתוך שדה חיטה נטוש, וניצול שהולך בשדה כזה לא יכול לדעת איפה ואיך הוא יקבל את הביס), נותנת בעצם תחושה שהשורד כבר חשב לעומק על החוויה שעבר, ומעניק ערך מוסף לכל עדות. זכרון מושפע מהבנה נקודתית, ולכן יפה עשה ברוקס שהציע לנו כמה וכמה נקודות על מנת שנוכל לחברם בדרך שאנו רואים לנכון.
הכל מתערבב אצל ברוקס באסופת העדויות הזו; פוליטיקה, כלכלה אופרטוניסטית, רגשות, גבורה וכשלונות.
כמובן שאי אפשר להתרכז בערימת גופות חיות ונושכות כחומר יחיד בספר/ סרט שלם. זומבים הם מן הסתם מטאפורה אוורירית שאפשר להכניס בה כל משמעות נוחה לכשלון ועדריות (ע"ע כוכב נולד/ אח גדול) אופנתית. המגיפה הגדולה ביותר היום שהאנושות מתמודדת עמה היא ההקצנה.
הקצנה בחוגים דתיים, הקצנה בחוגים לאומניים, ובעיקר הקצנה במימדי מגיפת האגואיזם ששורפת כל חלקה פורייה טובה באנושות.
היקף הדמויות "המרואיינות" בספר רק מחדד את תחושת הגלובליציה של מגיפות כאלו: כמרים רוסיים, לוחמים יפניים עיוורים, חיילי חיל רגלים אמריקאים, אנשי בטחון ישראליים..
*ספויילר קל*
בזווית הישראלית (אל תצפו לנושא מקיף כל כך מבלי להזכיר את ישראל!) מתואר מהלך של בניית חומה ענקית לאורך הגבולות על מנת למנוע חדירה של זומבים מדבקים. בכניסה, כלבי שמירה המזהים "נגועים" גם בשלב מוקדם מאוד של המחלה הסופנית. נשמע מוכר, לא?
חומת בטחון שמונעת מזומבים לבצע את זממן בנו. מאידך, יותר קל לעצור זומבים מאשר מחבלים מתאבדים, כי אלו ננשכו ונדבקו, ואלו עם החגורה עוצבו לרצוח באקט התאבדותי בחסות התרבות ממנה באו. הזומבים לא חיים, אין להם בחירה במוות יותר. אם תעמוד עם מאג טעון ותרוקן אותו על מוחו של הזומבי (שם יושב הנגיף בעצם ומעביר הוראות לשרירים של הגופה) הוא ימות במרחק מה ממך. אבל את המחבל המתאבד יהיה קשה לעצור כי אם הכפתור נלחץ, הרסיסים מגיעים רחוק. מה גם שזומבי ידביק אחרים בנגיף אחד אחד. מחבל מתאבד נוצר ע"י חינוך שטוף שינאה שמוחדר לו בכל מדיה אפשרית מגיל אפס, ומאדם חי הוא הופך לאדם שרוצה למות ולרצוח. הרשות לחזור לצד האנושי של הגזע האנושי (אלו שחייהם יקרים להם מפז ומגבולות או גאווה לאומית) נתונה למחבלים המציאותיים שבישראל, אך הגאווה - וגם האגואיזם הנפוח - אינו מאפשר להם לוותר על תהילת המוות.
זומבי היה פעם אדם חי, לאחר השלמת תהליך המחלה הוא אינו כזה. מה שהגדר האמיתית, העגומה הזו, עוצרת אצלנו בעולם המציאות - זה חי מת אמיתי. חי כדי למות, מת כי כך בחר לסיים את חיי אחרים על בסיס היותם כאלו שאינם כמותו.
למי הספר הזה יתאים?
חובב הז'אנר כמובן, אך גם לאלו המתחברים להיסטוריה ולתעוד אירועים היסטוריים גדולים.
אני מאמין שיש עוד מה לדבר כאן לגבי המתודה שננקטה (הכל ברוח הדמיון כמובן) בתיעוד המגיפה הנוראה הזו.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
