"הכל היה אז איכשהו קל יותר, לא? מחסלים את המנהיג, והרשת גוועת. היום אנחנו נלחמים ברעיון, ורעיונות לא גוועים בקלות. זה קצת כמו להילחם בסרטן. צריך למצוא את המינון הנכון של התרופה. מעט מדי - הסרטן מתפשט, יותר מדי - החולה מת".
זה ספר שממש לא מתאים לקרוא אחרי שבעה באוקטובר, אבל תשעה חודשים מאוחר יותר ואל מול הכשל בהסברה ישראלית בעולם, זה זמן טוב לבחון את התופעה ששמה דניאל סילבה, ואולי הוא צריך להצטרף למייקל רפפורט, דאגלאס מאריי ועוד כמה אוהדי ישראל שרופים ובלתי נלאים ברחבי העולם.
המקורות שלי, כלומר ויקיפידה, מוסרים לי כי דניאל סילבה, יליד 1960 (התמונה באתר אינה מעודכנת, האיש בן 64), נוצרי-קתולי מלידה, התגייר לקראת נישואיו עם עיתונאית יהודייה, והוא מתגורר בוושינגטון ומהווה חלק מהקהילה היהודית במקום. עד כאן דניאל סילבה. הגיבור הבלתי מנוצח שלו, גבריאל אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה, היה בשנת 1972 סטודנט צעיר לאמנות, שזה עתה השתחרר מצה"ל לאחר שירות כלוחם ביחידה מובחרת. בספטמבר אותה שנה, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות "המוסד" על ידי רב המרגלים ארי שומרון (בן דמותם הבדיוני של רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), איש הפלמ"ח בעברו, שהיה מופקד בין היתר על מבצע לכידתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן בארגנטינה בשנת 1960 וראה את הרג הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ממגדל הפיקוח. התרגומים לעברית של סדרת "גבריאל אלון" התחילו עם הראשון בסדרה ("המחסל") ועברו ישר לשישי ("הבלדרית") תוך דילוג לא מוסבר על השני, השלישי, הרביעי, והחמישי.
בהווה של הסיפור השביעי, שהוא אמנם חלק מסדרה שלמה אבל בעיקר ספר המשך לספר הקודם בסדרה שנקרא "הבלדרית", גבריאל אלון הוא רסטורטור, כלומר עוסק בניקוי ובשחזור של תמונות אומנות ישנות עבור מוזיאונים. הוא עושה את זה בזמנו הפנוי, כלומר כשהמוסד - בספר זה "המשרד" - מזמן אותו לפעילות. הוא מתגורר ברחוב נרקיס בירושלים, מתאושש מכמה אסונות אישיים ומאורס לקיארה, גם היא סוכנת. הפעילות שאליה הוא מוזמן היא שגרתית לחלוטין וכרוכה בסידור וניקוי ניירת בהולנד, מדינה באירופה שאליה גבריאל מנוע מלהיכנס, אבל זה לא מפריע לאף אחד. הפרשייה הולכת ומסתבכת. רק רסטורטור יכול להסתכל על חריטות שנותרו בבלוק קשקושים צהוב לאחר שתלשו ממנו את הדף הכתוב, לזהות מערכת שבילים בהייד פארק ולהסיק ממנה מזימת טרור אסלאמיסטי. המתקפה לא נועדה לתקוף ישראלים, לא היתה שום סיבה שישראלי יהיה חלק מהטיפול בפרשה, אבל סילבה מכניס את אלון בכוח לעלילה. מי שנחטפת היא ביתו של השגריר שהיא גם אישה עצמאית וחזקה ולכן גם למרבה הנוחות רופאה מנתחת בעלת ידע בחומרים המטשטשים שהחוטפים שלה מזריקים לה. לא משנה.
זו עלילת ריגול קצבית ומהנה, למי שאין מהעם שלו מאה ועשרים איש חטופים בשטח קטן בנוי בצפיפות והם לא מצליחים לשחרר אותם. נעים ונוח לחשוב על כמה הביון הישראלי מתוחכם, קטן וזריז, לעומת הביון האמריקאי והבריטי, וכמה חבל שזה לא נכון. בסיום הספר יש שני עמודים של תודות בהם המחבר חושף את המקורות איתם התייעץ. ובוודאי תופתעו לשמוע שאין שם ולו ישראלי אחד. מושפע מסרטים כמו אקסודוס, אנחנו מבקרים במשרדים מרוהטים בצניעות וסגפנות ברוח בן גוריון, מאזכרים את שדרות שאול המלך ואת רחוב קפלן אבל בשום אופן לא את הקרייה, נוסעים לירושלים במחלף שגם הישראלים לא קוראים לו שער הגיא אלא באב אל וואד, שם בהר הרצל יש לא רק בית קברות אלא גם מוסד אשפוז לחולי נפש, ומגלים שבעלי אולמות אירועים בירושלים ממש נדהמים ומופתעים מרעיון של חתונה שיש בה שבע מאות אורחים.
לא רק מה שישראלי נראה לא אמין ולא אמיתי. זה ספר של 2007, האיסלמיזציה של אירופה היתה רק איום ולא מציאות ממשית, האביב הערבי טרם קרה, חוסני מובארק מופיע במלוא כוחו ואונו כחלק מהמזימה הבינלאומית, ומשדר GPS הוא המצאה חדשנית ביותר. עם זאת, ועל כל החולשות, זה ספר קיצי וקצבי שאפשר לקרוא ולשכוח מיד, ומי צריך יותר מזה בימים טרופים אלה.
