"קאמורה" הוא ספר עם הפרעה דו-קוטבית. מצד אחד הספר מציג נושא מרתק ומפחיד, מצד שני הוא כתוב בצורה כל-כך מעצבנת עד שמתעורר החשק לזרוק אותו מהחלון. את החלק הראשון (מחצית הספר) קראתי לפני 5 שנים ואת השני עכשיו, בשתי הפעמים זה היה אחרי ביקורים ׁׁלצורך רכש ציוד שערכתי בדרום איטליה שבהם נחשפתי לקצה הצ'ופצ'יק של הקרחון שמסתתר שם: הפשע המאורגן שהפך את מה שהיה פעם גן-עדן חקלאי לגיהינום של פשיעה, מוות, שחיתות, מפלצות בטון, הררי פסולת רעילה וחקלאות גוססת.

כאמור, הספר מטפל בנושא מרתק ומפחיד כאחד: "משפחות" הפשע המאורגן מהאיזורים בסביבות נפולי (וגם מקאזרטה וקלאבריה) השולחות זרועות ארוכות לכל תחומי העסקים ברחבי העולם: אופנה עילית במילאנו, פרויקטים לאומיים באיטליה ואירופה, נדל"ן בארה"ב, חקלאות במזרח אירופה והצפת אפריקה והאוקיינוסים בפסולת רעילה. כמובן שלא נעדר מקומם של הסחר בסמים, סחר בבני-אדם, זנות, סחיטה, הונאות, רצח וכו'. הצד המפחיד הוא הקשר בין אותן "משפחות" פשע לאילי הון ידועים, פוליטיקאים, בנקים, מוסדות הכנסייה וברוני תקשורת כשהמכנה המשותף לכולם הוא כח וכסף... ואז יד רוחצת יד ואף אחד לא שואל מהיכן הלכלוך.
הנושא מרתק, אלא שהספר כתוב בצורת כתבה עיתונאית ארוכה ומבולבלת כשהמחבר (עיתונאי במקצועו) קופץ מנושא לנושא ויוצר תערובת של מידע ממקורות שונים עם סיפורים היסטוריים, סיפורים אישיים (שלא קשורים), דיעותיו בנושאים שונים ונתונים סטטיסטיים. הוא מתחיל לספר על אירוע מסוים, קופץ לאירוע אחר ומשם לאירוע נוסף כשלקורא אין מושג איך חלק מהאירועים האלו מסתיימים (לעיתים הסיום נמצא נימצא בפרק אחר). והגרוע מכל: ניימדרופינג של עשרות מקומות ושמות של אנשים שאי אפשר לעקוב אחריהם, במיוחד כשזה ניימדרופינג של שמות מאפיונרים כולל הכינויים שלהם (תחשבו על רצף ארוך של שמות כגון פרנצ'סקו "צ'יצ'יריטו של חצות" בידונייטי סנדוקן). זו כנראה הסיבה שנטשתי את הספר אחרי חלקו הראשון וזרקתי אותו למדפים האחוריים. כעת, אחרי 5 שנים, חזרתי לקרוא את החלק השני אחרי הדז'ה-וו שחוויתי בדרום איטליה בשבוע שעבר.

כשגמרתי לקרוא את הספר עלו בי הרהורים על כך שאנחנו, כאן בישראל, מתקרבים בצעדי ענק למצב באיטליה. כמו באיטליה, גם אצלינו קיימים יחסי הון-שלטון בעייתיים, שחיתות פוליטית (בעיקר בתחום המוניציפאלי), מוסדות מדינה לא יעילים ומערכות אכיפה ומשפט רופסות. זהו מצב שמהווה כבר היום קרקע פורייה לצמיחה של הפשע המאורגן אשר עלול לשלוח את זרועותיו התמנוניות גם לתחומי הפוליטיקה, הכספים והכלכלה הלגיטימית.
לא הייתי צריך ללכת רחוק עם ההרהורים האלו, פשוט לפתוח את המקומון בעיר מגורי ולראות את התמונה שבה הצטלם לו בגאווה אחד שרץ לתפקיד ראש העיר כשהוא מחבק בלבביות "איש עסקים" (כהגדרת המקומון) מקומי אשר מכיר את חדרי החקירות במשטרה כפי שאתם מכירים את סלון ביתכם...

2.786 ,כן ,זה ציון הדירוג שנתנו עד עכשיו לספר .
אני קראתי ,ואני לא מבין למה אבל מבין את הקוראים ואני אסביר.
אנחנו ,האנשים הנורמטיבים כקולקטיב,שאומרים לנו מאפיה בד"כ האסוציאציה הראשונה שעולה לנו זה...נכון, "הסנדק. וזה בדיוק מב שהסופר ,רוברטו סביאנו לא רוצה שיעלה במוחנו שנדבר על מאפיה. דווקא האירוניה היא שאותם ילדים ונוער וחברים בארגון הם אלה שמחקים את כוכבי הקולנוע הן במשפטים וצורות דיבור וגם בביצוע ירי עם היד הרפויה וכו וישנם עוד קטעים נרחבים על השפעת הקולנוע על חברי הקאמורה .
רוברטו מביא בספר הרבה דמיון והרבה המחשה מה באמת הולך בדרום איטליה ובחבל קמפניה בפרט וזה לא כ"כ מה שרואים ב"סנדק". אנחנו אוהבים את הטקסים של המאפיה ,את המכוניות של שנות ה30,את ההילה של הסנדק או את המשפטים של טוני מונטנה מ"פני צלקת" המיתוסים וכו..ובגלל שאין בספר את כל אלה אולי זה משעמם,אבל מה שיש בספר זה מציאות. מציאות של הקאמורה,אולי המאפיה הרצחנית באירופה בעולם. מציאות של אנשים ושמות שהדם הוא חלק מחייהם . זה מתחיל מילדים שמעריצים את החברים בארגון וכנערים שמתחילים את דרכיהם כנהגים,תצפיתנים וכל עבודה שייתנו להם הבוסים וסגניהם ועד ראשי המשפחות של האזורים השונים.
העדויות בספר מתארות את היד הארוכה של הקאמורה בתוך השלטון המקומי,גיוס ילדים,השתלטות על ענף הטקסטיל ,פינוי האשפה הגואה בדרום,תאוות הבוסים,המלחמה של סקונדיליאנו וכו.
הסופר רוברטו סביאנו אמר באחד הראיונות שהוא לא ציפה שהספר יימכר כך בעולם ודווקא אולי בגלל זה נראה שהוא מלאה אותנו בשמות של אנשים ומקומות שרק איטלקים יוכלו להכיר ולכן אני לא ממליץ לכל אחד לקרוא את הספר כי הוא יגיע לסף יאוש כזה במהרה. ואולי יותר מתאים לראות את הסרט שמבוסס על הספר.
הדברים שלא כ"כ אהבתי בספר זה דווקא סוג הכתיבה. נראה כאילו הסופר רוצה לשפוך הרבה מידע ונוצרים משפטי מידע ארוכים,המון פסיקים שעד שאני מגיע לנקודה אני מקבל סחרחורת,אולי זה אני אולי זה התרגום אבל כמה פסיקים...
ולפעמים באמת כמו שאומרים היום "חופר??" ,פעמים בודדות באמת זה כמעט כך אבל זה לא ברמה של חירטוט ולמלא שורות,אלא עודף ידע.
סגנון הכתיבה באמת אהבתי ,לסופר יש מח חריף אני אוהב את הכתיבה שלו ,הדימויים,ההמחשות,האנלוגיות ומשחקי המילים.
לסיכום ,לא הייתי ממליץ לכל אחד לקרוא אלא באמת למי שמעוניין לדעת מציאות כפי שהיא בלי מיתוסים וסיפורים "פיקנטים" וברמה של חקר הנושא.
קטע יפה שכתב סביאנו בספר:"אם במקום אחר אתה יכול לאהוב את 'פני צלקת' ולהרגיש כמוהו בדמיונך,כאן אתה יכול להיות פני צלקת,אבל עליך להיות כמוהו עד הסוף"
מציאות זה פה.

ספר קשה ביותר המטלטל את הקורא ומכניסו אל עולם המציאות ללא שום פעולת ריכוך. הספר מעורר תהיות קשות האם טמינת הראש בחול אינה עדיפה כתרופת הרגע משום שהתוצאה הסופית היא בלתי נמנעת. אין פלא בכך שרבים מהמתמצאים בעולם זה בוחרים בסופו של דבר בצעד המוגדר "התנתקות".לא לחיות באשליות לכל מדינה יש את הקאמורה שלה.

ספר נחמד.
כתוב יותר כמין דיוקן על המאפיה בנאפולי המכיל אינפורמציה רבה ופרטים גרפיים, ופחות כמו סיפור מותח בעל עלילה.
אני אישית לא כזה התלהבתי...

למי שרוצה ללמוד מהיכן מגיעים המותגים /המותגים המזויפים שהוא קונה ואת הקופה של מי הוא מעשיר בכל מקרה.