לא התלהבתי. מבטיחים שקוראי "דמדומים" יאהבו אותו, אבל אין לו את זה. העלילה משעממת, הדמויות משעממות. לא הצלחתי להתחבר לסיפור. הדבר היחיד שהספר כן מעביר זה את הקור.
את שאר התיאורים, בעיקר של רגשות וכו', הרגשתי שאמרו לי במקום להראות.

אולי הדבר הראשון שהייתי צריכה לעשות כשניגשתי לקרוא את הספר הזה היה להנמיך ציפיות, כי הן היו בשמיים אחרי "פרש הברונזה" המעולה.
הספר הזה פשוט לא עמד בציפיות שלי. החזרות בזמן שיעממו אותי, לא אהבתי את המעבר בין נקודות המבט. היו קטעים שאהבתי, אבל בגדול, בתור ספר, התאכזבתי. במבט לאחור, היה כדאי להפסיק בפרש הברונזה.

אי פעם קראת ספר, והרגשת שאם הנסיבות היו קצת שונות אלה היו החיים שלך? כי זה מה שקרה לי עם 'במרחק נגיעה'.
פעם בהרבה זמן מגיע ספר שמצליח לגעת בי כל כך ולגרום לי להזדהות איתו כל כך. הספר הזה הצליח יותר מכולם. וזו הסיבה שאני כל כך אוהבת אותו: לי מזכירה לי אותי. אני יכולה להזדהות עם כל דבר שהיא עושה, כל בחירה שלה. לרגע לא כעסתי עליה או גלגלתי עיניים לספר, פשוט כי הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר.
אני חושבת שהשנים האלה, של גיל ההתבגרות, הן קשות לכולם. כנראה שכולם נכנסים לתוך משבצת מסויימת שקשה להשתחרר ממנה. וכשנכנסים למשבצת של הבלתי-נראית, של השקטה, הביישנית, אני יכולה להבין את זה כל כך.
היא חשבה דברים שחשבתי, ניסחה דברים שלא הצלחתי לנסח לעצמי. היא כל כך אמיתית. לקרוא על מישהי שחווה אותו דבר, להרגיש שיש מישהו שמבין אותך... אין תחליף לזה.
כך שאם היית - או שאת עדיין - נערה, וחסרת ביטחון במידה זו או אחרת, אני חושבת שאי אפשר שלא לאהוב את הספר הזה.
(אני לא יודעת איך קרה שעדיין לא כתבתי את הביקורת הזאת, פעם אחרונה שקראתי את הספר הייתה לפני שנתיים בערך.)

הספר הראשון של ניקולס ספארקס שקראתי, ולא נראה לי שאני הולכת לקרוא ספרים אחרים שלו. ספר צפוי עם דמויות שטחיות ושטוחות, שכל המטרה שלו היא לסחוט דמעות מהקוראים.

בד"כ אני נרתעת מקלאסיקות. אני לא מתחברת לשפה, לתקופה, לנורמות שברורות לדמויות בה ולי לא. אני גם לא אוהבת לקרוא תרגומים. במקרה הטוב הם לא קולעים למשמעות המדויקת (ולא באשמת המתרגם, אלא בגלל מגבלות השפה) ובמקרה הרע הם ממש מפספסים אותה.
אבל שמעתי כל כך הרבה המלצות על הספר הזה, ונראה לי קשה מדיי לקרוא אותו באנגלית המקורית של לפני 200 שנה, כך שבחרתי לקרוא את התרגום החדש ביותר.
והוא באמת מוצלח. הדמויות שקל כל כך לאהוב, האווירה, העלילה. כיף לחיות את הספר הזה דרך אליזבת, להכיר את מר דארסי. אני לא יודעת להגיד כמה טוב התרגום לעומת המקור כיוון שלא קראתי אותו, אבל הוא זרם והיה ברור, ולא הרגשתי שהוא מתורגם משפה אחרת, מה שמעיד על תרגום טוב מבחינתי. בקיצור, ספר מעולה. הראשון של ג'יין אוסטן שקראתי, ובהחלט לא האחרון.

במאמץ רב ובאמונה שהספר ישתפר, עברתי את המאה עמודים הראשונים. באמת נהיה מעניין יותר, אבל לא בהרבה. זה היה פשוט מעניין יותר מההתחלה.
הספר הזה מתיש! בעיקר המאה עמודים הראשונים, אבל גם אחר כך. יש כל כך הרבה רעש סביב הספר הזה, ואני לא מבינה מאיפה הוא מגיע. ממש לא שווה קריאה.

חיפשתי ספר מעניין, אחד כזה שאי אפשר להניח עד שמסיימים, ומצאתי את הספר הזה.

העלילה של הסיפור מתרחשת בעתיד. יש 12 מחוזות, ומלבדם יש את הקאפיטול - משכנם של השליטים. כל מחוז שולח כל שנה שני "tributes", ילדים בגילאי 12-18, שנבחרים בהגרלה, להשתתף בhunger games.
ומכאן בעצם מתחיל הסיפור.

ה"hunger games" גרמו לי לחשוב על גרסה מוקצנת במיוחד של תוכנית ריאליטי, וביחד עם הביקורת על אנשי הקאפיטול השטחיים, הספר הזה קצת הרגיש לי כמו ביקורת על החברה והעולם המערבי המודרני. אני לא יודעת אם זאת הייתה הכוונה של הסופרת, זה הרושם שקיבלתי, בכל מקרה.

לפי מה שהבנתי, זו טרילוגיה, שהחלק השלישי שלה עתיד לצאת באוגוסט 2010. כרגע אני באמצע הספר השני, "Catching Fire", והוא לא משתווה לראשון. אני מקווה שהשלישי יהיה מוצלח יותר.

כבר כתבו (כמעט) את כל מה שיש לי להגיד על הספר המדהים הזה - אז אני אוסיף רק דבר אחד.

תפישת הזמן (והמסעות בזמן) של הספר הזה היא המוצלחת ביותר שקראתי עליה. המעגליות של הזמן. מקסים.

(עלול להכיל ספויילרים.)

במשך די הרבה זמן סירבתי להצטרף להיסטריה סביב הספר (והסרט), מתוך מחשבה שזה הולך להיות עוד ספר קיצ'י שלא יחדש לי כלום. צדקתי חלקית.
לדעתי, שתי הדמויות הראשיות של הספר (בלה ואדוארד) לא אמינות במיוחד. בלה מגושמת באופן מעורר רחמים וכביכול חסרת ביטחון למרות שיש לה ארבעה (אם לא טעיתי בספירה) מחזרים. היא טוענת שאף פעם לא היו לה חברים ובכל זאת אין לה שום קשיים חברתיים כשהיא מגיעה לבי"ס.
הרושם שקיבלתי היה של מישהי שמעולם לא חוותה חוסר ביטחון חברתי שכזה, ומנסה לתאר אותו.

אדוארד הוא מרי סו. מושלם, אבל באופן שהופך אותו למעצבן. (אם כי במהלך הקריאה, רוב הזמן זה לא הפריע לי. רק כשהוא התחיל להיות מתחשב מדיי וחסר כל אגואיזם. ואולי זו רק אני.)

אבל... הספר שאב אותי. לא יכולתי להפסיק לקרוא. (וכשהפסקתי, זה היה רק כי היה כבר כמעט חמש ורציתי לישון לפני הזריחה.) כשסיימתי אותו, החזקתי מעמד שעתיים עד שמיהרתי לספריה לקחת את ספר ההמשך, וכרגע אני מחכה שהספר השלישי יחזור מהשאלה.

משהו בספר הזה, בעולם הזה, משך אותי לתוכו, ואחרי שסיימתי נשארתי עם ריקנות שאני מקווה שתעבור בסוף הספר הרביעי.