שלום,
אני נונו והיום אחרוג ממנהגי, אכתוב ביקורת על ספר ילדים פשוט. כן כן, אני שדרכי תמיד מובילות אותי אל ספרי שואה, אני שמאוהבת בספרות הקלאסית. אני שכרגע קוראת את החטא ועונשו, אעשה הפסקה מכל אלה ואגיע אל האמת, אל סיפורי הילדים שגדלים עליהם, אל ה- "fairy tales". לכל אחד, לא משנה הסוג או החיבה, יש סיפור שמלווה אותו לכל חייו. אתם יודעים, כמו אלה שקראנו בכיתות הנמוכות, בבית הספר היסודי, ספרים חמודים כאלה... טוב, אז אני הייתי ילדת סדרת "ווינטר בלו".
הכל החל בכיתה ב' כאשר רק נפתחה הספריה הפיצפונת של בית הספר הקטנטן שלי, שכן עד אז לא היתה כלל ספריה. אני, והחברה היחידה שאז היתה לי הלכנו לבקר בה... לא, אני לא כותבת את זה כמו שזה קרה, יותר נכון להגיד גררתי את החברה שלי לבקר בה. הסתכלנו בכל הספרים, כל כך רציתי למצוא לי ספר טוב! היא הסתכלה על הספר הסיפור שאינו נגמר ואמרה שזה נראה לה ספר ארוך, ואני, ילדה שוויצרית, ביטלתי את דבריה בתנועת יד ואמרתי לה "לא כל כך" ובכוונה לקחתי את הספר שנראה לי הכי ארוך בספריה. מפה הכל הלך חלק יחסית, במשפט הראשון ידעתי כי אוהב את הספר הזה, על כל דמיותיו המושלמות מדי, תיאוריו היפים לאין שיעור ואולי דווקא בגללם, בגלל אותו קיטש חמוד.
לסיכום, אין לי מילים לתאר את תודתי לאשכר, האימא הספרותית שלי, ולא איכפת לי בכלל מה תאמרו אני פאקינג אוהבת את הספר הזה!
נונו