שמו של הספר וביקורת שקראתי פה (תודה, רונדו) סיקרנו אותי והישגתי אותו. זה לא מדע בידיוני, למרות המעטפת הבדיונית שלו. מדובר בנערה בת 19 שבילדותה הרכה ניצלה ממרתפי האינקויזיציה (לא ידעתי שהאנקוויזיציה ערכה "חקירות" גם על בני 4. אבל שום דבר לא יפתיע אותי לגבי האירגון הזה וחקייניו). היא הפכה לבת אלמוות (כלומר קיבורג), סוכנת בשירות חברה מסתורית, המפיקה רווחים משימור והשבה לחיים של פרטים שניכחדו בזמנם. היא מוצבת באנגליה בימי מהפיכות הדת - הנרי השמיני מת, ומרי ואליזבת, בנותיו מאמהות שונות מטלטלות את המדינה בגלל אמונותיהן השונות (זו קתולית וזו פרוטסטנטית) ועל הדרך נשרפים די הרבה אנשים בשם אלוהים.

יש סיפור אהבה בין הנערה לבין מזכירו של האציל, אבל למרות שהסופרת כותבת היטב, שומרת על עניין משתמשת בהומור - היא כותבת על האהבה בצורה מכנית, ולא מצליחה לגרום להזדהות עם הסיפור.

מה כן? המון רעיונות - חלקם מעניינים - על מהות החיים. האם חיי נצח הם מטרה שיש לשאוף אליה? ועד כמה בני האנוש מסוגלים לחיות את חייהם בלי להשמיד את בני מינם (ומינים אחרים על הדרך...) מנימוקים אידיאולוגיים ודתיים מופרכים? או שפשוט כך נבראנו - "בצלם".
הסופרת משתמשת בהרבה אנלוגיות - החל משם המקום ("הגן של אידן") ועד הרמיזה שגיבורת הסיפור - הילדה שלא ידעה את שמה ושנבראה מחדש כבת אלמוות - משוטטת לה בגן כשהידע הרב שלה כמוהו כתפוח ששימש עילה לגירוש מגן העדן הראשון...
ספר סביר. כתוב היטב, מעניין ברובו ומופרך כמו שראוי לז'אנר אליו הוא מתייחס. אפשר לקרוא אותו מהר ולהנות למדי.

זהו רומן היסטורי (ורומנטי) בעטיפה של ספר מדע בדיוני. רק שהחלק הבדיוני הוא שולי והעיקר הוא תיאור החיים בחווה כפרית אנגלית במאה ה-16 וסיפור האהבה הרומנטי בין שני גיבורי הספר.
הספר מסופר מנקודת מבטה של ילדה-נערה בת אלמוות (קיבורג) שניצלה ממרתפי האינקוויזיציה ונשלחה ע"י "החברה" מהמאה ה-25 לשנת 1553 לספרד ולאנגליה.

הסופרת קייג' בייקר ממחזרת בספר כמה מהמוטיבים הנפוצים בספרות המדע הבדיוני: את המסע בזמן (ששימש מוטיב מרכזי בעשרות נובלות, סרטים וסדרות טלוויזה), את מוטיב בן האלמוות, הקיבורג (עליו כתב פדריק פול את ספרו הנפלא "קיבורג" בשנת 1976) ןאת מוטיב סיפור האהבה האסורה בין בן-תמותה לנערה שהיא קיבורג (על נושא דומה כתב פיליפ ז'וזה פארמר את "נאהבים" בשנת 1961).

מלבד המיחזור, שני דברים נוספים צרמו לי:
1. הדמויות די פלקטיות, כמעט ואין פיתוח שלהן לאורך העלילה.
2. סופרי מדע בדיוני בדרך כלל מאד מעודכנים בהתפתחויות הטכנולוגיות וחבל שהסופרת לא כ"כ מעודכנת. לדוגמא: בשנת 1997 (כשיצא הספר) טכנולוגית הסריקה הממוחשבת כבר הייתה קיימת, אז לכתוב שבמאה ה-25 מצלמים ספרים בפילם זה לא רציני.

בצד החיובי תמיד נחמד לגלות סופר חדש בתחום, במיוחד סופרת (קייג' בייקר) שזהו הספר הראשון שכתבה, מתוך סדרה של שבעה.

מדע בדיוני בשבילי הוא כמו תקליטי הביטלס, הסטונס ולד זפלין. אהבתי בנעורי וגם אחרי 30 ומשהו שנים אני חוזר ומנסה למצוא ספר מדע בדיוני טוב ומעניין, אך פרט ל"אשתו של הנוסע בזמן" לא הצלחתי למצוא בעשורים האחרונים ספר ברמה של אלו שנכתבו בשנות השישים והשבעים ע"י אייזיק אסימוב, ארתור סי. קלארק, רוברט היינלין, סטניסלב לם, פדריק פול, דוגלס אדאמס (ב-80s) וחבריהם... ממש כמו במוסיקה...

לסיכום: זהו רומן היסטורי-רומנטי לא רע, אבל כספר מדע בדיוני הוא אינו מספק את הסחורה.