״רקמת סתיו״ הגיע אליי מקולגה בעבודה, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי שהוא נוגע בדיוק במקום הרגיש שלי לספרות יפנית.

שנים שאני נשאבת לתוכן יפני, אם זה בספרים, בקולנוע. נדמה שהכול התחיל עבורי עם ״היער הנורבגי״, ומאז אני שומרת לספרות היפנית חסד נעורים, אם נכון לומר את זה כך.

אלמנטים של עונת הסתיו באים לידי ביטוי לאורך הספר כמה פעמים. דרך התכתבות שמתחילה ומסתיימת בין זוג גרושים, נשזרים סיפורים מהעבר המשותף שלהם, מההווה וגם מהעתיד הצפוי להם.

ההתחלה אולי מעט איטית, והרגשות בהתחלה סוחפים, חזקים ולא יציבים, אבל עם הזמן, כשנחשפים לרבדים השונים של הדמויות, מתחילים לרצות להבין מה הניע אותם לאורך כל שנות הפרידה, מה מניע אותם עכשיו ומה הם מאחלים לעצמם בעתיד.

זה ספר שמוביל להמון מחשבות, ונשאר איתך גם אחרי שמסיימים אותו.
ממליצה לקרוא.

מכירים את זה שספרים מגיעים אלינו בדיוק בזמנים שהם אמורים להאיר לנו את הדרך, או להציג לנו נקודת מבט שונה שהיינו צריכים? ככה בדיוק הגיע אלי הספר "ספינות טרופות", במתנה מקולגה וברגע שהכי הייתי צריכה אותו.

בתור חובבת מושבעת של ספרות אסיאתית, ובמיוחד קוריאנית ויפנית, הופתעתי למצוא כאן סיפור שמועבר כולו מנקודת מבט של ילד.

אנחנו מלווים את הדמות הראשית במשך שלוש שנים, מגיל 9 עד 12, והוא מתאר בצורה כל כך חיה את חיי המשפחה שלו, את הכפר ואת המנהגים המקומיים. מה שיפה בספר זה שגם כשהוא מתאר מנהגים שנראים לנו היום "לא נורמטיביים", תמיד יש להם הסבר עמוק שנטוע בתוך המציאות של הדמויות, וזה גורם להכל להרגיש הגיוני בתוך העולם שלהם.

התחברתי מאוד לסגנון התיאורי ולתחושות שהספר מעלה.

העלילה היא לאו דווקא כזו שמשאירה אותך במתח לאורך כל הדרך, אבל היה שם אלמנט של הפתעה בסוף, כזה שמהול בצער עמוק ומשאיר חותם רציני.

זה הרבה מאוד זמן שלא יצא לי לקרוא ספר אשר נהניתי לקרוא ישר מההתחלה.
סגנון הכתיבה של אבי הוא ייחודי, לפחות לדעתי, היא מתארת מצבים בהרבה אירוניה וציניות, אבל אירוניה שהיא לא כבדה
אלא תואמת לשיח היומי של העשור האחרון.
בהתחלה לא תיארתי לעצמי כי אמצא קווי דימיון או אתחבר לעלילה, אבל האופן שבו אבי הציגה את הפרוטוגוניסטית, ליליטן גירוון,
באופן קצת שונה וקצת אחר.
היה קליק מידי ביני לבין הדמות - הצלחתי לחוות את תחושות המועקה והשמחה - שליוו אותה בחיי היום יום שלה.

ממליצה בחום.

ספר מדהים בעיני, הגיבורים הוצגו בצורה טובה. ממליצה בחום.

הספר השני שקראתי מאת גיום מוסו, כאשר הספר הראשון הינו "קולו של המלאך", נוכחתי לדעת שהספר הזה הפתיע אותי יותר,
למרות הכל הסופר הצליח להפתיע אותי, בעיקר בסוף,
הסיפור מרתק וסוחף, ועד כמה שהסיפור נשמע דמיוני ולא מציאותי, על דמות שחוזרת בזמן, אבל מתוודעים תוך כדי
לרגשות של הפרוטגוניסט, ונסחפים פשוט במחשבות שלו,
ספר קליל למרות שישנם רגעים עצובים, ונחמד, ממליצה כספר טיסה גם :)

אחד הספרים היחידים שסיקרנו אותי בתקופה האחרונה, עלילה מעניינת על תקופה בהיסטוריה שלא ידעתי עליה דבר,
אני בד"כ נוטה לפרוש באמצע, אבל העלילה הספציפית הייתה מותחת (לפחות עבורי, בניגוד לשאר מבקרים לפני) עד העמוד האחרון...
ממליצה למי שאוהב ספרי מתח.

לאמיתו של דבר קראתי את הספר באנגלית, התחלתי אותו אינספור פעמים, וכל פעם חשבתי עד כמה הוא בנאלי וצפוי.
בשלב זה בחיי, הוא הרגיש לי כ"כ נכון, לא יכולה לתאר כמה, הדמות הראשית עד כמה שהייתה לפעמים מעצבנת, העלתה בי לא פעם אחת דמעות בגלל ההתמודדות שלה בספר ועל הגילויים שלה לגבי האמיתות הפשוטות של החיים.
הדמות הראשית מדברת על כמה אנחנו צריכים לפעמים להסתכל מסביבנו ופשוט להגיד תודה על מה שיש לנו, להוקיר את כל הנקודות האור שיש בחיינו, את המשפחה, את החברים, ופשוט להיות עם הרגליים על הקרקע, לשמור על צניעות ולהיות נחמדים לאחר,כי לעולם לא נדע מה הבן השני חווה.
אני חושבת שישנם ספרים שפשוט נכונים לנו בשלב מסוים ומהווים את הwake up call עבורנו, בדיוק כמו שהספר הזה היווה עבורי,
וזה לא כי הספר היה כתוב בצורה יוצאת דופן, או שהיה איזה עומק או מצבים יוצאי דופן או עלילה יוצאת מגדר הרגיל,
זה לא זה, פשוט היה תיאור מופלא של מצבים רגילים מהחיים האמיתיים, אותו תיאור שהרטיט את ליבי אינספור פעמים.

למרות ההתחלה היבשה, לא התייאשתי, תודות לביקורות הטובות הרבות. אני שמחה מאוד שלא ויתרתי.
אחד הספרים היותר מרגשים שיצא לי לקרוא בשנה האחרונה, ספר מלא תובנות, שמצליח לרגש ולהפתיע עד העמוד האחרון.

הספר השני שלי סה"כ מאת הסופר הנהדר זה. הראשון היה יער נורווגי אשר שבה אותי,הקסים אותי.
הספר הזה דמה בסגנון שלו ליער נורווגי, ושוב התרכז בפרוטוגוניסט זכר שדרך עיניו סופר הסיפור מגיל הנעורים עד אמצע שנות ה30.
הסיפור היה מקסים,לדעתי הרבה אנשים מרגישים כמו צקורו, דרכו אנחנו יכולים להביט מלמעלה על החיים של עצמנו ולהסיק מסקנות.
חייבת להודות כי קראתי באנגלית,היו פה ושם שגיאות, אבל בהחלט ממליצה לאלה שאוהבים את מורקמי.