בס"ד,

שבת שלום.
"החיים כבצל".

לא נכון ילדון שלי, החיים כמשל הוא ספר כביר למידיי. מי שלא התעמק והבין את רזי הספר, לא מבין פילוסופיה מהי? זה לא נכון שהספר הוא קליפות ריקניות של בצל שדה שמקלפים וקולפים ורואים שבעצם לא נחבא המתוק והרז בתוכו.

בפירוש לא נכון מוחלט. תראה ילד, שדה פנחס היה קשור מאד לירוק, לאדמה, לטבע - הוא הלך ושמע את המיית הרוח, את המשב את הקולות של הטבע במשעול, הקשיב לאדמה ודימה אותה לאימא אחת גדולה גדולה של קיום.

התפיסה של פנחס הייתה תפיסה פילוסופית על האדם הפשוט, העניו, צנוע ומופנה מאד לחלכאי תבל, לעני ברחוב הפושט יד, ומחשבות על קיומן של קבוצות בחברה, על חיים שבעצם הם באמת דומים לקליפת השום בתוך היצירה של שדה.

הוא לא ראה את האדם במובן של חומר, פיסיות וכסף אלא הוא שם את האדם מעל הכול ... מעל החיים החומריים. את האדם ברוח, בנשגבות הרוחנית... מול אלוקיו מלמעלה שנתפס כאכזרי להבין את מצוקתם של העלובים, העניים, חלכאי תבל זה שקו אחד של מרירות תוחם וחורש חריצים במצחם, ובחייהם ערוגות... הוא לקח שלוש דתות מונותאיסטיות וניסה בספריו ליצור מהם מין 'הכלאה'. סינתזה. והוא הצליח - כביכול לשים את האדם על הטסה... ולא הטסה מעליו.

וכשאתה מתייחס לאדם כאדם, אתה נקי נטו גרידה משיקולים תועלתיים, עניינים אחרים. תבין.

פנחס שדה היה סופר של כל הקוראים מכל שכבות האוכלוסין, והוא בכתיבתו פנה אל כולם, אך כתב זאת באמנות לשמה, ובאוצר מילים גבוה מאד, פעם היה מורכב מאד ולא מובן, עם השנים הוא כתב באופן מאד קריא ומובן לכל קורא שנזדמן לספריו. קראתי את מיטב ספריו ושיריו בהיות חיילת בצאלים בשנת 74. כל חברותיי/חבריי בשירות העבירו את ספריו מיד ליד. זה היה מדהים.

מלבד זאת ששדה התעמק בקריאת ציכוב, פילוסופיה יוונית, כתביו של אריסטו, סוקראטס... וגם הנצרות, הברית החדשה,
הוא היה עם אופקים מאד נרחבים בתפיסה גלובלית של האדם בעולם. ולא מתוך הקוסמוס שאתה חי. אלא ה"אדם כאכסיומה".

וכאכסיומה שלא ניתן לשנות אותה. היא כזו ותו לו!
כל טוב. כרמיתי

והנה, הקטע הלז שכתב שדה מאשרים לחלוטין את מה שאני אומרת.

"רקע: אני חושב כך: לידתו האמיתית של האדם אינה חלה ברגע שגופו נולד, אלא בשעה אשר בה, מתוך חבלים וסבל, מתרחש לו מאורע פנימי, רוחני, שעל-ידיו בא האדם לראשונה לידי הכרת הוויתו. הנשמה הראשונה היתה הנשמה הטבעית, והחיים שהיא חוללה היו רק בבחינת אפשרות; הנשמה השנייה היא הנשמה הרוחנית, שעל ידיה הופכים החיים להתגשמות.

לידתי הראשונה התרחשה בלמברג. יש לי שני הורים; יותר מכפי שדרוש לי לשם אושרי, אבל מספיק לשם כפרת כל חטאותי.

אולי העובדה המכריעה של ימי ילדותי היתה עובדת היותי חי בתוך משפחה הרוסה. אין לי עניין לתאר כאן את חיי המשפחה הללו; זאת משום שהם נראים לי כעובדה סתמית, שלא צמחה מתוך רוחי. אומר אך שימות ילדותי בבית ההורים עברו עלי לרעש צלחות מתפוצצות, לקול צעקותיו וחרפותיו של אב עצבני ומר-נפש, ובכי אם אומללה, שחייה עברו בלי אושר. אם ינסה מישהו לחדש לי דבר-מה על אודות הגיהנום - אצחק לו בפניו".
מקור: פנחס שדה, החיים כמשל, הוצאת ששת 1958

שבוע טוב
בס"ד

לבת 100 מהקריות,

הספר של אביגדור קהלני דרך לוחם, כתבתי שווה חמישה כוכבים ויותר.

כשכתבתי אבי במקום אביגדור. זה הכינוי הפרטי שלו.
ושוב, מכיוון שאני מכירה את אביגדור אישית. יצא לי לרשום אבי. ולא אבא שלי. שכבר 32 שנים אינו בין החיים.

כי התייתמתי כבר בגיל 23. לצערי הרב. נשואה וקמעה אימא.

טוב, חוסר הבנה. הוא בשל קיצור השם. לא נורא.

העיקר זה ההמלצה העניינית וההיסטורית לגבי הספר. שאינו מעוגן בעולם של אגדה ודימויים.

בס"ד,ירושלים.

פנחס שדה הסופר בסיפרו :"החיים כמשל" ערך סינתזה בין שלוש דתות מונותיאיסטיות ואם הדת היא שחצצה,ניתקה והרחיקה את האדם מזולתו. הרי שפנחס לקח את האדם ושם אותו מעל כל ההשקפות והערכים הלאומיים, אתניים שמהם הוא עלה וצמח - הוא שם את האדם על הטסה ולא את הטסה שהיא כביכול הקופסה המכילה את הקוד האתני, הגנטי הקיומי שלו היכול ליצור חציצה וחייץ בין בני-האדם באשר הם.

הספר מאלף, כי הוא כתוב בצורה מאד קריאה. היא כמו באה ומעלה את האדם המיוסר, את כל אלה הנתפסים כחלכאי תבל, כמסכנות של הקיום האנושי... המבטאים ללא משים ומן הסתם את הכאוס של חיי האדם. כי בהעדר כסף, אין כבוד. ולכן, העני המוצב ברחוב ומושיט את כפות ידיו לדולי של קיום. הוא "ה א ד ם" במלוא מובן המילה - הוא המדבר ודיבר לנפשו, וליבו של הסופר היקר ביותר פנחס שדה.

ולקחת לשים את האדם על הבמה הקיומית, העכשווית זו התפיסה של השמאל... גם מבלי שנחוש.. השמאל מתעלם ממוטיבים יהודיים של "עם לבדד ישכון" ובוא לא נתערבב עם הגויים. אלא, שהסוגיה הזו מאד מופרכת ולא מאוששת וישימה.

ההיסטוריה מלמדת בפרט השואה שהיהודי עצם מלבושיו ודתו נתפס כשונה, חריג הפך לרועץ... ובכל זאת הנצרות שיצרה את השואה - היו בתוכה בני אדם בכנסיות שהסתירו יהודים ושגרמו להם לשרוד ...

הספר מאד משקף את הלך רוחה של החברה בכללותה. והתפיסה של עצם היוולדו של האדם אינה חומרית גרידה. ההולדה שלנו כאנוש לא החלה מאז שהתינוק יצא מרחם האם; ומוחו חלק והוא רק מתחיל בתהליך של הפנמות ולמידה.

ההולדה של האדם היא רוחנית גרידה. והיא נוצרת כשהוא מתחיל לעצב את עולמו. כשהוא משוחרר מכבלי וסהרי הוריו, מחנכיו ודור הכופה לעצב מה שנראה לו. ההולדה הרוחנית
נוצרת מיסורים קשים קרי, יסורי הנפש. ועד היום בו אדם חש כי התוודעות רוחנית באה והפרידה אותו מדור חלציו הוא עבר תהליכים טקטוניים. גם בנפש האדם ישנם תהליכים כאלו.
הם המזעזעים, מחלחלים וגורמים לאדם לשנות באופן מהותי ונחרץ את מה שהתנהל עד כה.

אני מכירה את שדה אישית. הוא אמנם הטיב לתאר תאר יסוריה של החיה האנושית, אך לא תמיד היה אנושי ...שדה התעלם מפרמטרים מדודים של רמות מישכל. שכן, ה ח כ מ ה שעליה
דיבר שונה ממסגרות שבלוניות ארציות.

היה לי ויכוח איתו שנפש האדם - הערך שהוא חש כלפי עצמו - הוא שיחזיק אותו בחייו. כי אדם לא חי לפי מה שאחרים אמורים להכתיב לו. כלומר, שדה אתה יכול לנגן לי עד הבוקר את השיר של בערות, חוסר דעת. אך אם אדם מאמין
בעצמו - אף אדם אחר, ולא משנה מה מעמדו ויכוליותיו, אף אדם לא ישפיע עליו לחדול מלהתקיים ולהתנהל.
(מה שעשתה חבצלת חבשוש.

אצלי זה לא היה קורה. אמרתי לו.

והנה, אני צדקתי. הוא כתב תמיד על המוות, ואני אמרתי לו:"אנשים שהם שרידי שואה - לא סוגדים למוות באופן אמיתי החושף את המאוויים הפנימיים שלו" ולמה? כי כל עוד המוות רחוק תמיד ניתן לסגוד לו. אך כשפנחס חלה במחלת סרטן הריאות - הוא קרא תהלים ואף אני קראתי תהלים לבריאותו. הוא פילל שאלוקים יסייע לו לשרוד. המוות שאחז בדש גלימתו והיה אובססיבי שהכריע אותו גרם לו עצב עמוק ודיכאון.

הוא אף ציין שבפסוק בתהלים כתוב:"ויבוא פנחס ויעצור את המגפה". למה את המגפה החוליית שתקפה אותו הנה הוא לא הצליח לעצור.

כי אני צדקתי. שאמרתי לו מה שאמרתי - כשהיה עוד חי!

רמת משכל משתנה בהתאם לרמת התרבות שבה אדם צומח, מתחנך.
אם אלך לשבט זר בארץ זרה, הם יתפסו אותי עם רמת משכל של חולדה ולמה? כי לא אבין מאום מהסיסמאות, הסמלים, מכור ההיתוך השבטי שלהם. מעולם ההשקפות והערכים שלהם. הרי כל אדם שבא מחבל ארץ נושא את המטען האינטלקטואלי של אותה ארץ ובנוסף למטען הגנטי המולד. יש תורשה ויש סביבה.
תורשה - מלמדת על רמת משכל ביולוגית-גנטית והסביבה בודקת את יכולת ההתפתחות המוח, השכל - להגיע לאוקטבות גבוהות של חשיבה, הסביבה היא התשובה הבדוקה ביותר לYQ המולד.

בסוף, אני בכל אופן מאד אוהבת את פנחס שדה וספריו.
כרמיתי.

כל הביקורות שנכתבו הן מאלפות ומדהימות. אכן לא אוסיף כהוא זה.

נכון, סולם הערכים של חורף 73 היה שונה. הנערים היו אצילים בנפשם. גיבורים ברוחם... הסולם הערכי של 2009 השתנה. אולי ספר זה יתרום לדור של היום שילמד להפנים ולאמץ את עולם הערכים, אחוות הלוחמים. המסירות, ההתמדה, אומץ, הקרבה ותושיה - שהיו חלק מאפיוני האישיות של כל הלוחמים. שביצעו פקודות באופן מדויק ופרטני.

וגם ללמוד את לקחיה של המלחמה - שכל מי שכתב וליטש
והחליק - לא חשף את האמת העירומה על כל תכולתה ועומק כאבייה. כי האמת בספר של אבירם ברקאי היא לא חוצצת.

היא אמיתית וחשופה, כמו 'חשופים בצריח'... והיא כה כנה וישירה - כמו צייר המבטא ביושר ובתום הלב את קווי המיתאר ואת עזות הצבעים. צבעי השחור והאדום צבעי המלחמה המזעזעת ביותר שידעה מדינת ישראל.

הקשה בכל מלחמות ישראל. ואותו צייר ששלף מתאי המסה של זיכרונו את הצבעים,הריחות, המראות המחלחלים אל תוהו הנפש - גופות מבותרות, חרוכות ושל תחושת איבוד השפיות - ואיך הנותרים הצליחו לשרוד ולשמור על שפיות אנושית.

הרי הם רדופי חלומות בעתה ובלהה וסיוטים מאוימים במגנט של אי יכולת להירדם.

לי היה קשה לקרוא את הספר, כל כמה דפים חשתי עקה - תעוקת חזה - ולקחתי אוויר ושוב המשכתי... ועד שסיימתי מצאתי את עצמי בוכה ומתקשה להתגבר על תחושת העקה.

האמת היא כמו בניתוח : חותכת, ישירה, חתרנית ולא ניתן
שלא לחוש הזדהות ... כי המחבר ברקאי כמו לוקח אותך
מדף לדף אל אותם המקומות, אל הטנקים והרמפות וכאילו אתה
חלק מאותה מלחמה (אמנם באופן רוחני) אך אתה חש שותף
למסכת ארוכה של חיזיון עוועים.

כרמיתי.

ירושלים, בס"ד.

שלום, הספר של אבי היקר שווה חמישה כוכבים ויותר. הוא לא פסח גם על המפקד בן שוהם יצחק. והוא תיאר אמנם לא לפרטים אך גם את מוראותיה של המלחמה גם בסיירת שריון. והנציח את זעקות האימה והבכי של הנעקדים בטנקים.

מן הסתם, לא הוא שייחצן את עצמו. אלא - כל אלה שהיו מעליו כולל יאנוש בן גל - הם שאמרו לו שהוא גיבור ישראל. ואכן, הוא גיבור. והם שהעלו אותו לכותרות. על אפם וחמתם של כל המשטינים והמקטרגים...

אביגדור הוא אישיות נפלאה. אדם מלא רגשות. והוא שמר לחלוטין על שפיות אנושית על אף כל הזוועות של המלחמה, התושיה שהוא גילה, האומץ. העמידות מול אויב סורי עיקש ומטורף.

הוא היה מפקד בצאלים לאחר המלחמה. גם איילנד דויד היה חייל קצין שוט במטווחים. קהלני היה גם תקופת מה מפקדו, כפי שהיה מפקדי.

אני מכירה אותו אישית - הוא אדם נפלא. מסור למשפחתו, לרעייתו דליה. נאמן - ועם אמות מידה מאד מוסריות, אתיות. הוא וודאי לא האדם שישחק ברגשות בני-אדם. בפרט שאין רגשות אמיתים... ולא קל דעת. הוא פועל מתוך שיקול דעת נאור. יש לו חשיבה מאד רציונלית שלא מפחיתה מערכם של רגשותיו כאדם.

לכן, הוא הגיע לכותרות. בשל אותן תכונות אופי. אפיונים
שהם חלק בלתי נפרד ממה שהוא.

אל תשכחו שקהלני נפצע קשה במלחמת ששת הימים, גולל גופו בעפר כדי לכבות את השריפה על גופו.

הוא איבד אח בסיני ביום הכיפורים, וגם נפצע ברגל. הוא הקריב הכול, גם משפחתו וגם משפחת דליה אשתו - כולם במשפחת קהלני הם משפחה אחת שכולה גדולה בתוך עם ישראל.
לכן, הביקורת הלא מאוזנת צריכה להיות מאד זהירה.

אנו במדינה דמוקרטית. אף אחד לא מנע מלוחמי 188 עם כל הערך הנפלא שיש לספר על בלימה. אך לא נמנע מהם להנציח
את חבריהם הנופלים בספר. וגם את סיפור גבורתם.

למה הם נרדמו שלושים ושש שנים. טוב שהתעוררו - ואני שמחה שאדם הצליח להנציח ועשה מעשה מצווה וחסד לדם הנופלים - למען מדינתנו. ולמען יראוו וידעו. וכפי שאבירם ברקאי כתב: "למען תדע כל אם עברייה".

אף לוחם וגיבור לא גבה ליבו. ההנהגה המעוותת והשאננה - היא שגבתה את קורבנותיה כי גבה ליבה מאד!

מכל הלב,

כרמיתי רינצלר לשעבר אברהמי.

ירושלים,

הספר כתוב בצורה רהוטה, מאד פואטית ספרותית מרשימה, התיאורים מאד מדהימים, נגע מאד לליבי תיאורו של הילד גדעון שאהב את דודתו הרופאה בכפר, הסיפורים לקוחים מהחיים, כי זה קורה במשפחות הכי טובות שאין כימיה נפלאה בין שתי אחיות, ובכל זאת האחיינים אוהבים את הדודה...

גם הפרק של "חופרים" הרשים, התיאור של האב הקשיש, של הבת רחל פרנקו ... אני עדיין בשלבי קריאה, ועקב עבודות פסח נבצר ממני להמשיך, אך בשבת ירושלמית קדושה - קראתי ומאד נהינתי. זה ספר שמגיע לו לזכות בפרס נפלא.

ולך, סופר מהולל ודגול מר עמוס עוז, תודה על הרגעים הנפלאים של הקריאה.

אני?

כרמיתי.