ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 15 בפברואר, 2010
ע"י כרמיתוש
ע"י כרמיתוש
בס"ד,ירושלים.
פנחס שדה הסופר בסיפרו :"החיים כמשל" ערך סינתזה בין שלוש דתות מונותיאיסטיות ואם הדת היא שחצצה,ניתקה והרחיקה את האדם מזולתו. הרי שפנחס לקח את האדם ושם אותו מעל כל ההשקפות והערכים הלאומיים, אתניים שמהם הוא עלה וצמח - הוא שם את האדם על הטסה ולא את הטסה שהיא כביכול הקופסה המכילה את הקוד האתני, הגנטי הקיומי שלו היכול ליצור חציצה וחייץ בין בני-האדם באשר הם.
הספר מאלף, כי הוא כתוב בצורה מאד קריאה. היא כמו באה ומעלה את האדם המיוסר, את כל אלה הנתפסים כחלכאי תבל, כמסכנות של הקיום האנושי... המבטאים ללא משים ומן הסתם את הכאוס של חיי האדם. כי בהעדר כסף, אין כבוד. ולכן, העני המוצב ברחוב ומושיט את כפות ידיו לדולי של קיום. הוא "ה א ד ם" במלוא מובן המילה - הוא המדבר ודיבר לנפשו, וליבו של הסופר היקר ביותר פנחס שדה.
ולקחת לשים את האדם על הבמה הקיומית, העכשווית זו התפיסה של השמאל... גם מבלי שנחוש.. השמאל מתעלם ממוטיבים יהודיים של "עם לבדד ישכון" ובוא לא נתערבב עם הגויים. אלא, שהסוגיה הזו מאד מופרכת ולא מאוששת וישימה.
ההיסטוריה מלמדת בפרט השואה שהיהודי עצם מלבושיו ודתו נתפס כשונה, חריג הפך לרועץ... ובכל זאת הנצרות שיצרה את השואה - היו בתוכה בני אדם בכנסיות שהסתירו יהודים ושגרמו להם לשרוד ...
הספר מאד משקף את הלך רוחה של החברה בכללותה. והתפיסה של עצם היוולדו של האדם אינה חומרית גרידה. ההולדה שלנו כאנוש לא החלה מאז שהתינוק יצא מרחם האם; ומוחו חלק והוא רק מתחיל בתהליך של הפנמות ולמידה.
ההולדה של האדם היא רוחנית גרידה. והיא נוצרת כשהוא מתחיל לעצב את עולמו. כשהוא משוחרר מכבלי וסהרי הוריו, מחנכיו ודור הכופה לעצב מה שנראה לו. ההולדה הרוחנית
נוצרת מיסורים קשים קרי, יסורי הנפש. ועד היום בו אדם חש כי התוודעות רוחנית באה והפרידה אותו מדור חלציו הוא עבר תהליכים טקטוניים. גם בנפש האדם ישנם תהליכים כאלו.
הם המזעזעים, מחלחלים וגורמים לאדם לשנות באופן מהותי ונחרץ את מה שהתנהל עד כה.
אני מכירה את שדה אישית. הוא אמנם הטיב לתאר תאר יסוריה של החיה האנושית, אך לא תמיד היה אנושי ...שדה התעלם מפרמטרים מדודים של רמות מישכל. שכן, ה ח כ מ ה שעליה
דיבר שונה ממסגרות שבלוניות ארציות.
היה לי ויכוח איתו שנפש האדם - הערך שהוא חש כלפי עצמו - הוא שיחזיק אותו בחייו. כי אדם לא חי לפי מה שאחרים אמורים להכתיב לו. כלומר, שדה אתה יכול לנגן לי עד הבוקר את השיר של בערות, חוסר דעת. אך אם אדם מאמין
בעצמו - אף אדם אחר, ולא משנה מה מעמדו ויכוליותיו, אף אדם לא ישפיע עליו לחדול מלהתקיים ולהתנהל.
(מה שעשתה חבצלת חבשוש.
אצלי זה לא היה קורה. אמרתי לו.
והנה, אני צדקתי. הוא כתב תמיד על המוות, ואני אמרתי לו:"אנשים שהם שרידי שואה - לא סוגדים למוות באופן אמיתי החושף את המאוויים הפנימיים שלו" ולמה? כי כל עוד המוות רחוק תמיד ניתן לסגוד לו. אך כשפנחס חלה במחלת סרטן הריאות - הוא קרא תהלים ואף אני קראתי תהלים לבריאותו. הוא פילל שאלוקים יסייע לו לשרוד. המוות שאחז בדש גלימתו והיה אובססיבי שהכריע אותו גרם לו עצב עמוק ודיכאון.
הוא אף ציין שבפסוק בתהלים כתוב:"ויבוא פנחס ויעצור את המגפה". למה את המגפה החוליית שתקפה אותו הנה הוא לא הצליח לעצור.
כי אני צדקתי. שאמרתי לו מה שאמרתי - כשהיה עוד חי!
רמת משכל משתנה בהתאם לרמת התרבות שבה אדם צומח, מתחנך.
אם אלך לשבט זר בארץ זרה, הם יתפסו אותי עם רמת משכל של חולדה ולמה? כי לא אבין מאום מהסיסמאות, הסמלים, מכור ההיתוך השבטי שלהם. מעולם ההשקפות והערכים שלהם. הרי כל אדם שבא מחבל ארץ נושא את המטען האינטלקטואלי של אותה ארץ ובנוסף למטען הגנטי המולד. יש תורשה ויש סביבה.
תורשה - מלמדת על רמת משכל ביולוגית-גנטית והסביבה בודקת את יכולת ההתפתחות המוח, השכל - להגיע לאוקטבות גבוהות של חשיבה, הסביבה היא התשובה הבדוקה ביותר לYQ המולד.
בסוף, אני בכל אופן מאד אוהבת את פנחס שדה וספריו.
כרמיתי.
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
