אומרים על אהרון מגד שהכתיבה לא הייתה רק אורח חייו אלא חייו! והיות והוא זכה להגיע לגיל מופלג –96– הוא הספיק להוציא תחת ידו מספר לא מבוטל של ספרים– 30 רומנים, כשרבים מהם נחשבים ליצירות מופת. הוא היה מחזאי ופובליציסט וחתן פרס ישראל לספרות, אבל לפני הכול הוא נחשב לאיש דעתן, ציוני ואכפתי, סמן מרכזי של המפה התרבותית-פוליטית הישראלית. חיים באר אמר עליו ש"הוא היה הלחם והחמאה של הספרות" בקיצור אחד מעמודי התווך שלנו.

ומה שהביא לפרסומו היה "החי על המת" שבוודאי רבים מאתנו קראנו עוד בשנות העשרה. כתיבתו נחשבת לכתיבה מאוזנת מאוד. לא יוצאת דופן כדבריו, כזו ש"נכתבת מלב הבית, מקורות הבית" (ציטוט של חיים באר). לאחרים הוא השאיר את היוצא דופן. הוא עצמו הרגיש נוח במרכז ובכתביו אפשר למצוא את האוטוביוגרפיה הפרטית שלו, את אישיותו ואת הביטוי לאמונות שלו ולראיית עולמו, תוך ציוני דרך לתמורות שחלו במציאות הישראלית מאז ועד היום.

ובדומה ליהודית הנדל הוא הרבה לכתוב על ה"אנטי גיבור", המובס והדחוי "הלוא יוצלח" העומד בשולי החברה שבכוחנות שלה דורסת אותו, על ,הלא שייך' הכמה תמידית להיות שייך.

מגד היה נוהג לומר על ספריו שהם "לקוחים מעפר הארץ על כל הסתירות המלחמות והאיומים לקיומה", ואת "עשהאל" הוא כתב כמעין יומן, יומן של איש תימהוני, יליד מושבה בגליל שמנסה להתערות ללא הצלחה בחברה התל אביבית, שמאז היותה "אחוזת בית" נודעה כמרכז חיי הבוהמה, התרבות וחיי הלילה של ישראל על כול הגוונים המתווספים לזה כשברקע יחסיו עם שתי הנשים המשמעותיות בחייו. האחת -אומנית תל אביבית תלושה והשנייה האם השורשית והקשה.

סיפור על בדידות ועל כמיהה למגע אנושי בהוויה של ניגודים .

"הכתיבה היא מונולוג", כך מגד נהג לומר, "אך היא מונולוג המקווה להיות דיאלוג" וכן, הוא בהחלט מצליח לגרום לנו להשתתף בשיח שלו.
קלסיקה במיטבה, מומלץ למי שעדיין לא קרא.

חשבתי שכבר קראתי את כל ספריו הטובים ביותר של מגד, והנה מתברר שנחפזתי להסיק מסקנות.
גם "עשהאל", שיצא לאור ב-1978 - אמצע "הקריירה" של מגד - הוא ספר נפלא ממש.

עשהאל, גבר בודד, שקט, מופנם וישר-דרך, יוצא מושבה מהגליל התחתון (מעין כפר תבור שכזה), גר בתל אביב ועובד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
הבעיה של עשהאל היא שהוא לא שייך.
הוא לא שייך למושבה המיושנת שמזמן אינה מעניינת אותו, וגם לא לתל אביב בה נדרשים חושים חדים יותר כדי להצליח, לרכוש חברים, למצוא בת זוג.

שלוש נשים בחייו -
שתיים בתל אביב: איה, האמנית, העדינה והבלתי יציבה, ואופירה הסוערת והמתירנית.
שתיהן מחבבות את עשהאל, גבר שקט ומקשיב, יציב ולא-נצלן, אבל הוא לא באמת אופציה עבורן, למרבה הצער.
ואישה אחת במושבה: אמו.
אמו של עשהאל, תושיה הלפרין, היא אישה חזקה ונחושה, חדורת אידאולוגיה ציונית מכף רגל ועד ראש, ומאוהבת עד כלות בתרבות העברית - בתנ"ך, במדרש, ובסופרי ומשוררי התחייה העברית.
אך אמו של עשהאל קשה מדי עבורו. הוא לא יכול לנשום לידה. כוח הרצון שלה, והדחיפה המתמדת קדימה, רק משביתים אותו.

נדמה לי שאהרן מגד ביקש לגעת ברומן הזה בבעיית חילופי המשמרות בזהות הישראלית.
באמצעות דמויות הנשים הוא מצביע מחד על אי-האפשרות לחיות עוד במתח האידאולוגי של דור המייסדים ובפאתוס המעמיס,
ומאידך על המבוכה ואובדן הדרך שכרוכים בחיי הבוהמה התל-אביביים. הזוהר מושך אך חמקמק ובוגדני.

ועוד נדמה לי כי הדמות של אמו של עשהאל היא הדמות החשובה ביותר ברומן הזה.
אני חושב שמגד נפרד באמצעותה מהדור ההוא, דור המייסדים.
עם כל ההערכה העצומה, אפילו ההתפעלות, ממה שהם יצרו, עמלו ובנו עבור כולנו, ושלעולם נהיה אסירי תודה להם, אין אפשרות להמשיך בדרכם בצורה הקודמת שאינה רלוונטית עוד.
עבור עשהאל, ועבור כולנו, לחיות חיים שנחוש בהם כבתוך מוזיאון אינה אופציה.
מגד נותן לגיטימציה לנוסטלגיה.

לטעמי זהו ספר נפלא ומומלץ ביותר.

אני לא אוהב להגיד את זה,
אבל עשהאל, הספר והדמות, הם ביטוי מסוים שלנו עצמנו.

עשהאל לא מרגיש שלם. לאורך כל הספר שנכתב כיומן, עשהאל מצטייר כמרובע, קשיח, וחד מימדי. הוא לא מרגיש אדם מסועף, וגם כשמתפרצות ממנו רגשות, זה מרגיש ומתואר רק כתוצאה.
למעשה, הוא בקושי מדבר על עצמו. הסיפור מובא לנו מראות עיניו, והרגשות והתחושות שלו עצמו, מובנות לקורא דרך הסיטואציות שבו הוא נמצא.

זה מאוד יפה, וזה גרם, לי לפחות, להזדהות מאוד כנראה בגלל הצורה שבה הבנתי את התחושות שלו, בפן האישי.

וזה מה שמשך אותי. ה'לקחת צד מסוים', לנבור בו, ולעורר בנו את הרגשות הכי אישיים, ולא כמסתכלים גרידא על סיפור מחוספס ועצוב.

ורק אכתוב, שאמנם הייתי במצב סטטי ואחיד במשך הקריאה, אבל הסוף היה מאוד רגשי וטעון, על אף הפשטות בו הוא נכתב, נהנתי מאוד.

חווית הקריאה היתה לי ממש מענגת
מתאר אדם מן השורה,רווק,
לא איזה "גיבור"
ככה שאפשר מאד להזדהות איתו
ועם מה שעובר עליו שם
גם מתאר תקופה בין לבין

אהבתי מאד

ספר קליל וחביב, רחוק מלהיות יצירה ספרותית או סיפור מרתק.
אבל נעים לקרוא בסדר.
לא כל כך מובן מה רצה הסופר הדגול להביע בסיפור הכתוב כיומן אישי של עשהאל.
יש בסיפור החמצה של ביטוי רגשות ואמירה מסוימת על הלכי רוחו של הגיבור.
תקראו, מעניין מה אתם תחשבו ...

ספר ערוך היטב

הגיבור פאסיבי כמו ב"סיפור פשוט" של עגנון והוא מנסה לזרום בתמימות ללא הערכות נכונה למול המציאות הערמומית והאכזרית של הסובבים אותו

שווה לקרוא יותר מפעם אחת-סיפור "אהבה" או "קשר" שהוא מלכתחילה לא אפשרי אבל הרבה פעמים מתקיים במציאות בא"י

הסיפור שבו הקורא רוצה ומצפה ומקווה שהתום ינצח את הערמומיות למרות שזהו קרב אבוד מלכתחילה

ספר יפה נעים לקריאה.
הגעתי אילו בטעות התכוונתי לקרוא את עזאזל / בוריס אקונין

זו פעם ראשונה(ולא האחרונה) שאני קוראת את אהרון מגד. שפתו עשירה מאוד רוחב ידיעותיו בנושאים שונים מרתק.

הספר נכתב בשנות ה-70 והוא מצליח להביא את נוף האנשים שחיו אז בארץ דרך מפגשיו של עשהאל, יליד מושבה בגליל שחי כפקיד לסטטיסטיקה בת''א לאחר שחרורו מהצבא עקב פציעה :
תל-אביב הבוהמיינית וסיפורי גבורה של אחרי מלחמה.. מול החיים במושבה ותיקה בגליל אצל אימו (הלא קלה...),שהיא זן נדיר אפילו בביתה שבגליל.
נראה כי אינה רוצה כלל להתקדם מזמן דור הנפילים בעיקר היא משמרת בטרחנות אך גם בעיקשות והתמדה את השפה העברית.
עבורה לכל מילה יש נשמה.
אלה,אגב, קטעי קריאה משעשעים ומעשירים.
אימו של עשהאל בקיאה בדרשות ומסכתות(מסכת סוכה למשל) כמו אחרונת הרבנים ועם זאת היא איכרה גאה עובדת אדמה שהעלתה על מזבח הפרחת השממה את לימודיה האקדמים.

אני באמצעו של הספר.
המחשבות שעולות לי תוך כדי קריאתו הן שונות ממה שכתוב על כריכתו- כי זהו יומן של תימהוני..: לדעתי הסיפור הוא כלל לא על איש תימהוני אלה על אדם עם הלם קרב!!שזיכרונותיו עולים וצפים .

התחושה כי הוא פאסיבי או תמים היא נכונה,
אך אני התרשמתי שניתן ליראות זאת מאד זווית:
מצד אחד מגד מביא את תל-אביב הפורחת תרבותית.תחילתה של ההתרחקות וההתכנסות לבועה התל אביבית שלא רואה מקצה אפה, אחרי מלחמה וניצחון, כל מפגש שלה עם הגליל זו "חוויה קסומה" כאילו זה עתה נחתה על הירח...
מצד שני הישוב בגליל שחלק מועט מבני גילו של עשהאל נשארו להמשיך לעבוד בחקלאות.
ובאמצע, עשהאל - אילו שהלכו למלחמות מתוך החינוך של אהבת הארץ והכנות האמיתית לשמור עליה.
במלחמה החיים התפוצצו להם בפנים.
הם נשארו בלי סיפור גבורה לספר,ואולי ערך שמירת האדמה...נתערער להם?
והם נפלו בין הכיסאות-תימהונים...

מעניינת האמירה כי אין מדובר בתמהוני אלא בהלום קרב, מסכים איתה במידת מה. ניתן להבין כי עשהאל מתמודד עם טראומה קשה מאד שעבר במהלך הקרבות בצבא, זה מתבטא בחלומותיו שתוקפים אותו, ובקשייו ליצור חיים חברתיים תקינים. אופן התנהלותו והליכותיו יכולים להראות מוזרים במקצת לסובביו וגורמים לאנשים שבקרבתו לחוש חוסר נעימות מסויימת, נראה כי הם אינם יודעים כיצד "לאכול" את הטיפוס.
ישנה תחושה כי איבד את שמחת החיים במידת מה. התנהלותו איטית ועייפה והיא מתאפיינת בחוסר רצון וחשק. אין לו שאיפות של ממש, ייתכן כי איבד משמעות מסויימת בחיים. הוא סוחב עמו חוויות של כשלון אשר "יושבות" עליו ולכן הוא אינו מאמין בעצמו, למרות העובדה שהוא אדם חכם ומוכשר. הוא אינו מאפשר לעצמו "לצאת מעצמו" ולנסות דברים חדשים ולכן הוא לא ממצא את חייו אלא יותר צף בהם. בניגוד לאנשים ששופטים אותו מהכרות שטחית וחיצונית, מי שנחשף אליו מקרוב ובאמת מעוניין להכירו ולשהות במחיצתו נשבה בקסמו ומגלה אדם מעניין עם עולם פנימי עשיר מאד. לעיתים נראה כי טוב לו בבדידותו ושהחברה היא זו שאינה מקבלת אותו כפי שהוא מפני שאינו משחק לפי כלליה. התלבטויותיו ורגישותו הופכות אותו לאדם מורכב יותר ויוצרות דמות מעניינת.
מסכים עם כך שחלק מקטעיו עם אמו משעשעים ומשכילים.
אני כעת קורא את הספר ומאד נהנה.

מקסים, מקסים, מקסים. אני ממש עצובה שסיימתי לקרוא אותו.