קראתי את הספר לפני עשר שנים, ועכשיו קריאה מחודשת. הוא בהחלט עמד בכבוד במבחן הזמן, תרתי משמע: התיאור של פרברים לונדונים מסוף שנות השבעים ועד תחילת השמונים, חילופי הזוגות, עלית הפאנק,הוא מרתק, ו, לפחות לדידי, מרגיש מאוד אמין. ספר מצחיק, רגיש, שמתאר דמויות מורכבות, בהמון אמפתיה והומור.

אמנם ספר ישן, אבל מוצלח מאוד, פשוט לקריאה, ונותן זוית מענינת על וביקורתית על הנושא.

האמת, אין לי מושג איך לדרג את הספר. משהו בין שלושה לארבעה כוכבים. מאוד מבלבל.

מצד אחד סיימתי לקרוא, ו...וואלה קצת מעיק, לא מעיק באופן שבו הספר טלטל אותי, נכנס לי מתחת לעור, או עשה לי תחושת "גוש בגרון", אלא מעיק - לא מספיק מענין, מעין הבטחה לא ממומשת, דמויות שיכלו ללהיות משורטטות יותר טוב, במבט בוחן יותר, ובעלי התנהלות ברורה יותר.
מצד שני ככל שחשבתי עליו יותר, הוא הדהד לי יותר ויותר את "זכרון דברים", אחד מהספרים האהובים עלי ביותר, וספר מעיק במובן המאתגר. בדיעבד גיליתי אחרי כמה שיטוטי רשת שגם איצקוביץ' הושפע מאוד מ"זכרון דברים", ותמיד נעים לגלות שאינטואיציה הופכת למבוססת ומקבלת אישוש במציאות.

ב"דופק", כמו ב"זכרון דברים" כל הדמויות נעות במסלול של הרס עצמי, אל עבר התרפוררותן הנפשית, רקבונן (ומי מהן שנפשה נצלה, מצאה את מותה הגופני- כמו הדוד לזאר מספרו של שבתאי). "זכרון דברים" התרחש כמה עשורים אחורה, ואולי פערי הזמן מטשטשים תחושות של חוסר אמינות שיכולות היו לעלות לי במהלך הקריאה (לו היו כאלה).
הדמויות של איצקוביץ' חיות בכאן ועכשיו, מתחת לאף שלי, בתל-אביב, אז איך זה שאף אחד לא מרגיש מוכר?
קראתי שאיצקוביץ' ביקש לשבור סטריאוטיפים. הוא הצליח חלקית- דמותו של דורפמן הוא סטריאוטיפ של נייר, ואילו יונתן, הגיבור הראשי, אולי חמק מהסטריאוטיפ של רואה חשבון (הוא לא בורגני, שבע, משועמם ומשעמם, שאינו נמצא בחיפוש פנימי), מצד שני יונתן הוא דמות שאחזה בו מידה של טירוף,של הזיה. למה זה קרה לו? הוריו נשמעים לא נעימים, אך ממוצעים , חייו ממוצעים, הזוגיות שלו לא רעה (למרות שהוא מנסה לחמוק ממנה פתאום) אז מה? הכיבוש השחית גם אותו (כמו את בן דודו)? הישראליות? החיים בתל אביב? - לא קונה, מצטערת. אני רוצה לפחות להתחיל להבין מה הדלק שמסובב את האובססיה שלו, ולא הצלחתי. הוא נשאר רואה חשבון אובססיבי וחרדתי שמחפש משהו טוב יותר ממה שיש. לא יותר מזה.

לא מזמן אמרה לי חברה שהיא גם תולעת ספרים מקצועית, שהיא לא אוהבת את פול אוסטר כי כל הספרים שלו הם כמעט אותו דבר. לפני שבועים קראתי את "שגיונות ברוקלין", ו"ספר האשליות " שנקרא אחריו אישר קצת את הטענה.
קשה לומר על הספר שאינו מוצלח לסוגו, אוסטר יודע לספר סיפור, וסיפור עם לא מעט קסם. בגדול- זה כיף גדול לקרוא אותו, ולכן אני בעד.

מאידך, אם נחזור לנושא הדמיון בין הספרים- שוב דמות ראשית של גבר די בודד שעולמו (כמעט) חרב עליו, הוא מתכנן לשקוע ביגונו, אבל צירוף מקרים מפתיע זורק אותו לתוך הרפתקאה שמטלטלת ומוציאה אותו מחוסר האונים שהיה שרוי בה.
ב"ספר האשליות" יש כמה וכמה רבדים- יש סיפור בתוך סיפור, עיסוק במעשה היצירה ומשמעותו (זהירות ספוילר- איש אקדמיה שבור לאחר אבדן כל משפחתו תר אחר יוצר נשכח של סרטים אלמים ומגלה שבמהלך השנים הפך ליוצר סרטים בהחבא, מתוך מטרה להשמידם טרם שיראו. כמעשה של ענישה עצמית).

הנושאים שאוסטר עוסק בהם, אבדן, בדידות, כיצד טראומה משפיעה על חיי האדם, יצירה, מערכת היחסים של היוצר עם הדימוי שלו והקהל, הם כולם נושאים ראויים. אוסטר מנסה להגיד משהו לקורא (תכלס, עוד לא הבנתי ממש מה), אבל גם עושה לו חיים קלים: סצינות ההרס העצמי לדוגמא-הן במשקל נוצה לעומת הסצינות שמתארות מסתורין וההרפתקה.
אוסטר לא "חופר", גם במובן המנג'ס, גם במעמקי הנפש. לפעמים זה משאיר אותך רעב, ולפעמים זה בא טוב. לא קשה מידי לעיכול, לא קל מידי. אז למה לא בעצם?

קראתי כמה ביקורות בסמניה,פיתחתי סקרנות, ואחרי שסיימתי את הספר המשכתי לחפש תשובות בכמה אתרי תרבות ברשת. הדעות היו לכאן ולכאן. אני מאוד רוצה לפרגן, אבל לא יכולה (ולא בגלל מידה רעה):
יתכן שיש בספר תחכום רב שקטונתי מלהבין, ויתכן שיש בו הבטחה שלא מומשה.

אנסה לחלק את הביקורת שלי, בגסות, לשני נושאים:הסיפור עצמו, וסגנון הכתיבה

הסיפור עצמו, כלומר העלילה, לא רעה במיוחד, אבל גם לא מרתקת במיוחד. הבחירה בעולם האקדמי כזירה לסיפור הופכת את קהל היעד למצומצם.
מי באמת סקרן לדעת מה קורה במסדרונות האקדמיה? מה כבר יכול לקרות בהם? מה כבר קורה בהם? לפי מאיה ערד, לא יותר מחופן תכונות אנושיות נלעגות.( בדיוק כמו בסניף דואר או במשרד עורכי דין, לא? )
הרי כולנו לוקים בכמה תכונות עלובות ובכמה נשגבות. אלא שערד שכחה את התכונות החיוביות יותר והותירה אותנו בעיקר עם פאתטיות ואינפנטיליות לסוגיהן.
אולי זה לא רומן שהאקדמיה היא הזירה שלו ועוסק בבני אדם, אלא רומן שהאקדמיה היא הנושא שלו ובני האדם הם מריונטות מגוכחות בידי הסופרת?

חלילה אין לי בעיה עם הומור וגרוטסקה, אלא שהעלילה מתימרת לעסוק לא מעט בטבע האדם, ואף בטרגיות של טבע זה, אבל המורכבות של הדמויות כמעט ואינה קיימת, אין להם הרבה עבר, רק הווה עם סרחים עודפים מאחרונה ומקדימה. היומרה שבעיסוק מקביל במספר רב של נקודות מבט נופלת לתהומות הדו-מימד.

למרות זאת, כמי שבלתה סמסטר או שנים באקדמיה, וכן רבים מחברי הטובים וכו',מצאתי את הסיפור עצמו מעניין דיו, והעברתי איתו יומיומיים נעימים. עקב הכרותי השטחית עם הזירה (בגרסתה הישראלית) זיהיתי בזכרוני את בני דמותם של חלק מהקריקטורות שמאיירת ערד, והם עוררו בי את אותו מנעד מצומצם של רגשות. אלא שאני עצמי לקיתי דאז (אולי גם עכשיו..) בשיפוטיות יתר, משום שלכל אחת מהקריקטורות יש חיים מעבר לשדה הראיה שלי, והם ראויות למעט סובלנות וחמלה. גם המרגיזים מבינהם.

באשר לסגנון, כאן האכזבה הגדולה מכל. הסגנון הוא טרחני, מכביד בפרטים מיותרים. הוא "שמן" מידי. כל מיני פרטים שציפיתי בתחילת הקריאה שיהפכו לבעלי משמעות היו פשוט תוספת מעייפת, ואפשר היה ל"הרזות" את הסיפור, לדייק אותו ולעדן. אני לא מבינה את הצורך לתאר כל ארוחה, כל חדר, כל חלל פנים ונוף בפרטי פרטים. הקריקטורות של ערד אינן תבנית נוף מיצי הקיבה שלהן. לא הזדקקתי לדעת מי אוהב עוגיות אוריאו, מי לא הספיקה לצבוט מהמאפן שלה, ואיזה עוגות אופה פלונית אלמונית הנשואה לדמות שולית בסיפור. צר לי, אוריאו אינן עוגיות מדלן פרוסטיאניות, וסיפור ארצי כל כך לא דורש תיאורים ארכניים כל כך.

גם הפרק האחרון מתוך חמדנות (החטא האחרון בספר) היה מיותר , ולא תרם לי במאומה. אשמח לדעת יום אחד מה הוא משרת.

כתיבה טובה, לדעתי, היא כזאת שאין בה חלקים עודפים, וכל סימן שאלה שמתעורר לגבי משמעות של פרט כזה או אחר מוציאה את הקורא למסע חוזר ומהורהר יותר בספר, אבל לא בתכולת המקרר האקדמי.

ספר מקסים. מזמן לא קראתי את אוסטר, ז"א לפחות לא בשש השנים האחרונות, והיה נעים להפגש מחדש. כבר שכחתי כמה הוא מוכשר. הספר היה פשוט תענוג או אולי תענוג פשוט. לא מתוחכם מידי, וגם לא פשוט מידי. סוף אופטימי עם טיפת מרירות על הלשון ( שוקולד מריר), כמו סרט הוליוודי טוב. לפעמים זה בדיוק מה שצריך. לא ריאליסטי מידי, אבל גם לא סוריאליסטי. דמויות מקסימות שהייתי מתה לשבת לשיחה עם כל אחת מהן, ובאותה נשימה כל כך ברור שהם לא קיימות, ושהסיפור הוא סוג של פנטזיה שמחה-עצובה, אבל פנטזיה מהחיים. הדובדבן שעל הקצפת היה מבחינתי קטע שבו מספרת אחת מהדמויות על סיפור הבובה של קפקא (לא אעשה ספוילר, אבל במילה אחת- מרגש).

ספר חכם ומדויק, שדווקא חכמתו, והטכניקה הסיפורית המענינת שלו הופכים אותו לספר לא סוחף במיוחד.

בל מתאר בדיווח יבש (כמעט כמו דו"ח משטרתי, או כתבה בעיתון יומי , אבל עם קצת יותר צבע) את קורותיה של קתרינה בלום, מנהל משק בית צעירה שהצליחה להגיע למקום בטוח חרף חייה הקשים , בימים הסמוכים ללילה סוער שבילתה עם פושע נמלט (על הכריכה כתוב שמדובר בפעיל פוליטי, אבל אני לא מצאתי לכך עדות בטקסט).

בל מתאר באופן רלבנטי (אפילו היום בעידן האינטרנט ויותר מ30 שנה אחרי כתיבתו) את האופן בו התקשורת משפיעה באופן הרסני על מי שמענין מספיק כדי להפכו לכותרת של היום, ואיך אותה כותרת מקבלת חיים משלה. העיתון היומי הפופולארי ביותר מצויר כצהובון, והעיתונאי כמי שיעשה הכל כדי להוציא את הציטוטים המעוותים שיגרמו לקוראיו להיות נסערים וצמאי דם.

קתרינה של בל היא לא דמות שקל להזדהות איתה, אבל קל לחוש צער על רצף האירועים האומלל שפקד אותה. אותנו כקוראים היא לא תסעיר כמו שהסעירה את קוראי העיתון/צהובון, רגשותיה ומחשבותיה כמעט לא נחשפים עד שהיא מאבדת את העשתונות, וכל הפעולות שלה ושל הקרובים אליה מתוארות בלאקוניות.
אולי בכך משיב לה בל את כבודה האבוד שגזלו ממנה העיתונות, המשטרה ובית המשפט?

חלון פנורמי, לדעתי, הוא לא הסיפור הקלאסי של הפרברים האמריקאיים. פרנק ואיפריל וילר הם לא הזוג הבורגני הטבעי (כמו למשל האתלט והמעודדת לשעבר ): הם עברו תקופת הוללות ניו-יורקית, והם מפגינים בינם לבין עצמם רתיעה מזלזלת מאורך החיים הפרברי בו הם לוקחים חלק.

מידת המודעות שהם מפגינים בזלזול הזה מאוד הפתיעה אותי, בעיקר בגלל שהספר עצמו נכתב בפער קטן מאוד מהתקופה אותה הוא מתאר, בין סוף שנות החמישים עד תחילת שנות השישים. תקופה שבה חלום האמריקאי אודות הבית בפרבר היה בשיאו, ולכן לא היה צפוי מהלכו של הסופר, ששם בפיהם של גיבוריו דברי ביקורת רווי מודעות על מגרעות חיי הפרבר (בפרט משום שהדמויות הן לא לחלוטין בשולים, הם אינם ביטניקים לדוגמא).

העמדת הפנים של פרנק ואיפריל לא מכוונת להציג חיי פרבר נקיים ומושלמים. אם יש משהו ששתי הדמויות נאחזות בו, הרי אלו ימי נעוריהם בוילג'. הדמויות נהנות במודע להפגין מידה של רישול ומרידה במוסכמות - פרנק וילר בוחר במודע עבודה משעממת כדי שלא יקשר אליה וזהותו תטמע בתוכה, והבית שבחרו אינו בשטאנץ הפרברי של השכונה שלהם. פרנק ואיפריל דווקא מתאמצים להוכיח לעצמם ולאחרים שהם אינם מה שהם חיים- שהם מענינים יותר, ציניים יותר ואפנתיים יותר משכניהם לפרבר.

החלון הפנורמי שבבית הוא שמאכזב מאוד את בני הזוג, משום שהוא מסמן את הבאנאליות של הארכיטקטורה הפרברית שהם מנסים כל כך להמנע ממנה.

בעיני גדולתו של ייטס היא לווא דווקא ביכולת שלו לאפיין את האפרוריות הבורגנית, אלא הרישום המדויק של הדמויות, שמונעות עד הסוף המר על ידי יומרה, הונאה עצמית והונאה הדדית.

ספר כל כך חכם, ודווקא בגלל שהוא כתוב בצורת מסה, כל השאלות שהוא מעלה נענות בצורה כל כך ישירה (בלי פיתולי עלילה וכו') הישירות והיושרה האלה מעבירים באופן מאוד רגשי ופילוסופי הדים של החוויה שעבר פרימו לוי.
אגב, בעיני, ואני מניחה שאני בדעת מיעוט, זה ספר טוב הרבה יותר מהטבלא המחזורית.