"לכשיתמנה בשנת 1976 לוין למפקד היחידה, במקומו של יוני נתניהו שנהרג במבצע אנטבה, ייסע לוין לפגוש בפעם הראשונה את הרמטכ"ל, מוטה גור, ואת ראש אמ"ן, שלמה גזית. בדרך לפגישה יעצור לוין בחנות צעצועים ויקנה גלובוס קטן וצבעוני. הוא ייכנס לחדרו של הרמטכ"ל גור, יניח את הגלובוס על השולחן ויפטיר כבדרך אגב: "מעכשיו אתם תסמנו לי על הגלובוס כל מקום שממנו אתם רוצים שנביא לכם מודיעין, ואני אדאג להגיע לשם." והוא אכן הגיע" (עמוד 290).
הספר "חוצה גבולות" מאת אבנר שור (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008), הינו ביוגרפיה אודות תא"ל אברהם ארנן ז"ל, מקימה ומפקדה הראשון של "היחידה", היא סיירת מטכ"ל. שור, אשר שירת כלוחם ביחידה בתחילת שנות השבעים תחת פיקודם של אהוד ברק וגיורא זורע, תיאר בספר את תחנות חייו של ארנן, נער דתי מירושלים שהתגייס לגדוד מוריה של ההגנה ועבר בהמשך לחטיבת הראל של הפלמ"ח. כמפקד כיתה בגדוד הרביעי של הפלמ"ח לחם ארנן במבצע יואב. "הגדוד הרביעי של ארנן פעל בגזרת בית שמש־הר־טוב, וכבש את הכפר הערבי דיר אל־הווא מידי הצבא המצרי, לאחר שהתגבר במאמצים מרובים על הדרך הקשה והמשובשת במעלה ההר. כוחות סיוע נוספים של הפלמ"ח, שפתחו בהפגזה כבדה על המתחם המצרי שהיה במקום, הבריחו בשלב הראשון את אנשי הגח"ל הרבים שהיו בכוח התוקף, לאחר שאלה היו בטוחים שהמצרים אחראים להפגזה.
ארנן וחבריו לפיקוד נאלצו לקום ממחסות הירי שלהם פעם אחר פעם, וביידיש מתובלת בכל השפות האירופיות האפשריות, הצליחו לשכנע את אנשי הגח"ל, שהשתתפו לראשונה בחייהם בקרב, להישאר בעמדות עד תום ההפגזת הריכוך ולא להימלט על נפשם. אחר כך, כאילו שד פלמ"חי נכנס בכולם, קמו כל המגויסים הטריים כאיש אחד והסתערו על האויב המצרי בהשמיעם קריאות עידוד בבליל מוזר ומשונה של שפות. הכוח המצרי, שהיה המום ומבוהל מהשדים המוזרים הקמים לפתע ומסתערים עליו תוך קריאות ותנועות שאיש לא הבין את פשרן, פתח במנוסה מבוהלת דרומה, תוך נטישת העמדות וכלי הנשק שבהן" (עמוד 32).
בהמשך שירת כקצין חי"ר, פעל בשורות המוסד לעלייה ב' במבצעי העלאת עולים מאיראן ועיראק, ושימש כקצין לתפקידים מיוחדים ביחידה להפעלת סוכנים 154. ב־1958 הקים את היחידה שהפכה לחוד החנית של המודיעין הישראלי וליחידת העילית המובילה של צה"ל. חלומו של ארנן היה "שהיחידה אמורה לצעוד על שתי רגליים. אחת שייכת לקומנדו נועז בעורף האויב, בנוסח ה־SAS הבריטי, והשנייה – מסתערבת בנוסח המחלקה הערבית של הפלמ"ח" (עמוד 112). חשיבותו של ארנן היתה בהקמת היחידה ובבחירת אנשיה. ארנן ראה ביחידתו מיזוג בין יחידת הקומנדו 101 והצנחנים של ימי פעולות התגמול, בפיקוד אריק שרון ז"ל, לבין המסתערבים של הפלמ"ח. לכן גייס את קרובו הנערץ מאיר הר־ציון, ש"באותה פעולה של סיירת הצנחנים בגדוד 890, בספטמבר 1956, היה חבר רק פסע, מילימטר אחד בצוואר בדיוק, כדי שחזיר את נשמתו לבורא" (עמוד 108), לפקד על הלוחמים ולהכשירם. ב־5 בינואר 1959 יצא כוח מן היחידה לפעולה הראשונה מעבר לגבול, חדירה לסוריה. חוליה בפיקוד משה לוין, המכונה קוקלה, "צנחן ותיק ומנוסה" (עמוד 129), ביצעה סיור חשאי וחדרה עד "לעומק של חמישה־עשר קילומטרים בשטח סורי, ביצעה סלאלום הרה סכנות בינות למקבץ צפוף של מוצבים סוריים, הבחינה יותר מפעם אחת בתנועה רגלית של חיילים סורים, צפתה בהם וחמקה מהם, הגיעה בדיוק לנקודה שנבחרה כיעד לפעולה, וחזרה גאה לשטחנו" (עמוד 130). בשנת 196 הוביל אהוד ברק (לימים מי שיהיה, אולי, מפקדה הבולט והמשמעותי ביותר של היחידה). את המבצע המשמעותי הראשון של היחידה במדינת אויב בגבול הצפון. במהלך המבצע אף סגר ברק את מכשיר הקשר בכדי שלא לשמוע את פקודת הנסיגה ממפקדיו בישראל. הכוח בפיקוד נתקל באתגרים קשים, אבל "ברק ואנשיו זיהו בדיוק את היעד, ביצעו בזמן שיא את הדרוש וחזרו שוב בריצה, דרך הנקודה בנהר שזוהתה כמעבר, בחזרה לשטחנו" (עמוד 191). המחבר, אינו מספר לנו מה היתה מטרת הפעולה, היכן בוצעה ומה תרמה. זאת גם לאחר שעברו חמישים שנים.
בספטמבר 1963 צירף ארנן ליחידה את דב תמרי (המכונה דוביק) מהצנחנים. "דב תמרי היה כוכב צנחנים ידוע בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. הוא נולד בעין חרוד, בית גידול משובח ללוחמי נפש דאז, כמו מאיר הר־ציון ומשפחת שטורמן על ענפיה השונים, שארבעה מבניה נפלו במערכות ישראל. הוא התגייס לצנחנים בשנת 1954, והתבלט מיד בגובהו, במראהו המצודד, באומץ לבו ובחשיבתו המקורית. בשנת 1956 אף זכה בעיטור העוז על הצטיינתו ואומץ לבו בקרב קלקיליה של הצנחנים. היו אז ודאי הרבה צנחנים שאומץ לבם הילך לפניהם כמו לפיד של אש, אבל רק מעטים התברכו גם בקופסת פיקוד משובחת, מוברגת על כתפיים רחבות ומתעלת את אומץ הלב לכיוון הנכון. תמרי היה אחד מהם" (עמוד 198). תחילה היה תמרי סגנו של ארנן, אך בהמשך החליפו.
כמו אחרים בחר שור לתאר את היחידה באמצעות סיפורם של מפקדיה ולוחמיה. על רקע זה בולטת בעיקר תקופת פיקודו של תמרי על היחידה שכן הוא היה זה שהפך אותה ליחידה צבאית של ממש, אשר לצד יעודה המודיעיני גם לוקחת חלק בלחימה של זמנה. "ודוביק, שבהינף שרביט המצביא שאחז בידו הפך את היחידה בתוך זמן קצר לצבאית בהתנהלותה ועדיין אזרחית בהלך חשיבתה, רצה גם לקחת אותה למקומות שזכה להכיר כקצין צעיר בצנחנים. הוא האמין שהיחידה, לצד פעילותה המודיעינית החשאית, צריכה גם להשתתף במבצעים אג"מיים רועשים, מהסוג שביצעו כל היחידות המובחרות של הצבא. הוא פתח בכך ויכוח שחצה בין מפקדי היחידה, אמ"ן והצבא לאורך שנות דור. המצדדים בפעולות מעין אלה סבורים שהיחידה חייבת להכשיר את לוחמיה גם להיתקלויות, למקרה שיארעו באחד ממבצעיה, וגם מפאת העיקרון שיחידה צבאית מובחרת לא ייתכן שלא תיתן ידה למאמץ הקרבי שעסוקות בו כל היחידות מסוגה. המתנגדים לפעולות הללו סוברים שחיילים שעברו הכשרה כל כך ארוכה ומיוחדת לפעולות מסוימות, אסור ל"הקריב" לטובת משימות שיחידות רבות אחרות מסוגלות ורוצות לבצע.
דוביק היה חייל וקצין קרבי בכל הווייתו, וויכוחי סרק מעין אלה לא גרמו לו אפילו לגרד את הפדחת. הוא החליט שהיחידה תשתתף בכל מאמץ צה"לי שבו יורים ונורים, ולקח את הצוותים הבוגרים שלו לביקור רועש באתר שקיבל בו את הציון לשבח ב־1956, בקלקיליה, ב־4 בספטמבר 1965 הוא נכנס בראש אנשיו לשטח ירדן של אז. היה זה ליל המשאבות שבו פוצץ כוח של היחידה מספר רב של משאבות מים וחזר בשלום לשטחנו. פריצת המים מהצינורות לאחר הפיצוץ, לא היה בה משום פריצת דרך צבאית מסוג כלשהו, אלא רק פריצת דרך תודעתית, לאמור, היחידה משתתפת מאותו יום ואילך גם במבצעים אג"מיים של צה"ל" (עמוד 244). חזונו של ארנן הושלם. היחידה הפכה למובילה הן בתחום המבצעים המיוחדים והן בתחום הלוחמה.
שור מספר סיפור טוב, קריא מאוד. לו היה מדובר ברומן היה מקום לעצור את הביקורת כאן. אבל לא כך הוא. בסיום הקריאה נותר הקורא עם השאלה מה הוא נושא הביוגרפיה ארנן או סיירת מטכ"ל? האם יש ביוגרפיה אודות יחידות צבאיות? כך למשל בהקשר לציטוט הפותח את הביקורת אודות עמירם לוין, מהבולטים שבלוחמיה ומפקדיה של היחידה, ומבהיר את תפקידה העיקרי, אולם ישאל הקורא מה לו ולביוגרפיה על ארנן? שור מספר את סיפור חייו של ארנן כאילו היה בערב צ'יזבטים ביחידה ולא כביוגרפיה ממוסמכת. לכאורה, הדבר תואם את אופיו של ארנן אולם אינו משרת את המחקר ההיסטורי. ללא מראי מקום, תאריכים ועדויות מדויקות קשה לראות בספר מקור רציני. הספר מצייר את היחידה בטעות כאילו היתה מרכז הווייתו של צה"ל ולא כפי שהיא, יחידה קטנה, מובחרת, שאין לה כמעט דבר עם צה"ל הגדול. יתרה מכך, סיירת מטכ"ל מצטיירת כמקום שבו עודנו חי ונושם הפלמ"ח, חומדים לצון ועושים מעשי קונדס, גונבים תרנגולות ויושבים "מסביב למדורה".
זו לא המצב. מדובר באחד המקומות היותר מקצועיים, ממושמעים ורציניים בצבא. ההומור והשובבות מצויים בשוליים. עברו הרבה מים מאז שגנבו שם תרנגולות, דלק וכיוצא בזה. תמרי, שהפך את היחידה "לצבאית בהתנהלותה ועדיין אזרחית בהלך חשיבתה" חולל בכך תמורה גדולה שרק הלכה והעצימה. ארנן היה החלוץ והמקים. מי שהפכו את היחידה למקום בו שוררת רוח יחידה חברית ובוגרת לצד מקצוענות צבאית חסרת פשרות בניווטים, בלוחמת חיל רגלים ולוחמה זעירה וביכולות איסוף מודיעין היו ממשיכיו, שאת חלקם בחר בעצמו. הספר מומלץ לקציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, שם, כפי שתיאר זאת בספרו האלוף במיל' אורי שגיא: "אני גם סבור שהמבחן והאתגר שלמולו עומדים המפקדים ביחידות חי"ר הינו נוקב ותובעני מאין כמוהו, וקשה מאוד למפקד להוליך שולל את פקודיו ואפילו את מפקדיו" (מתוך ספרו "אורות בערפל", הוצאת ידיעות ספרים, 1998, עמוד 41), וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.
