• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אות מאבשלום

אות מאבשלום

מאת נאוה מקמל-עתיר

הביקורת של חנה

תמונה של חנה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אות מאבשלום

אות מאבשלום

מאת נאוה מקמל-עתיר

הביקורת של חנה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של חנה
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
simonyit
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 15 שנים

“הספר ריתק אותי בעיקר בשל פריסת היריעה ההיסטורית שבו. משפחות פיינברג, אהרונסון בלקינד ואחרים היו גיבו”

27/133
ביקורות על אות מאבשלום
הבאה
שונא ספוילרים
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•2 דקות קריאה

המלצה: אות מאבשלום. מאת נאוה מקמל-עתיר.

זה עתה סיימתי לקרוא 'בנשימה אחת', ספר נפלא המגולל את פרשת ניל"י, ויותר מכך: נפרשות בפנינו פרשיות היאחזותם בקרקע מושבות העלייה ה-I,
של משפחות הראשונים- פיינברג (זכרון), בלקינד (ראשון) וחנקין (גדרה, חדרה), על נשיהם וטפם, החיבורים המשפחתיים ביניהם, כמה קשיים עמדו בפניהם, ואיך יכלו להם!
אותם 'גדולים' כבני אדם. פשוט מרתק!
הסופרת, שכתבה עד עתה לבני נוער, וזהו ספרה הראשון למבוגרים- מספרת את הסיפור בשלושה קולות: האחד באמצעות דמותה של אלמה, גרפולוגית צעירה בת ימינו, היוצאת למסע חיפושים אחר גבר שכתב ידו נשלח אליה לניתוח גרפולוגי... גבר ממגנט, המוכן להקריב למען אהבתו- אהבתו לאדמה, אהבתו לאישה, ולשלם על כך את המחיר עד תום (מבוסס על הכתוב בגב הספר).
הקול השני הוא קול המספרת, המביאה את פרשת ניל"י שצעירי המושבות הקדישו לה את חייהם, בעוד שלשותפיהם האנגלים במצריים- היה זה אירוע זניח ולא מחייב.
מקמל-עתיר מביאה את האירועים כסדרם, מציינת תאריכים ומקומות, מורגש כאן היטב המחקר היסודי, המעמיק, שנערך במשך 3 שנים (ומי כמוני יודעת להעריך זאת...).
ומעל לכל- 'היה או לא היה'- אהבת אבשלום הנקרע בין שתי נשים-אחיות: זו שיועדה לו, וזו שליבו נוהה אחרי אישיותה המרתקת וחסרת המנוח, כשלו.
'שטיח' נפלא נארג לנגד עינינו, בשפה המתאימה לתקופה, מדויקת ויחד עם זאת עשירה בדימויים.
הקול השלישי, הרואה את האירועים מעל הגשמיות- לעיתים מספר על העתיד להתרחש, לעיתים מספר אותם בדיעבד- הוא קולם של שני ה'אבשלומים' של המשפחה, אבשלום פיינברג ואבשלום שוהם, שנפשם נקטפה בדמי-ימיהם, וכבר מרחפת מעל...

מבחינתי זהו ספר העומד בשורה אחת על מדף הספרים, בצד ספרה האלמותי של שולמית לפיד- גיא אוני!

חנה מ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של כרובי
כרובי
תמונה של אבו חסון
אבו חסון
תמונה של אנקה
אנקה
תמונה של ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)
ה
הדוד הנרי
7קוראים|גיל ממוצע65|57%נשים

על המבקרת

תמונה של חנה

חנה

חברה מזה 17 שנים
5 ביקורות•27 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת
תמונה של חנה
חנה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות5
לייקים שקיבלה27
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית3ספרות מתורגמת2

דיון על הביקורת

2 תגובות
ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)•לפני 16 שנים

הוסםתי לרשימת המומלצים מהחברים

אנקה
אנקה•לפני 16 שנים

הביקורת שלך גורמת לי לרצות לקרוא את הספר. חן חן על הכתיבה המפתה.

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של חנה

שלום לך, עצבות

שלום לך, עצבות

פרנסואז סאגאן

מאותם ספרים 'קטנים-אבל-גדולים' שאישית, כל כך אהובים עלי- מן מעט-המחזיק-מרובה; נקרא בשתיים שלושה שאיפות, אמיתי,אנושי, מותיר אותך בתחושה שאלה הם החיים- זו כנראה הסיבה שבחרו להוציאו בהוצאה מחודשת.
מומלץ בחום!

חנה.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•חנה
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

התחושה כי אתה מחזיק בידך כביכול 'ספר קטן' (בגלל הפורמט), אך למעשה זהו 'ספר גדול', ומלא 'מלא כרימון'-
ידע, הומור, 'משפחתולוגיה', היסטוריה תקופתית, גיאוגרפיה עולמית, ובעיקר הומור-עצמי והרבה אהבה קבלה וחמלה לאנשים במשפחה כמות שהינם, עם ה'שריטות' שלהם...
סיפור על נהלל של פעם בראשיתה, ובשנות ה-50, בהן התגורר הסופר כילד מספר שנים במקום- שלובים בסיפורה של סבתא טוניה 'חולת הניקיון' ושואב האבק שלה- פרי נקמה מתוקה של דוד בוגר ו'בוגד פעמיים'...
מי שרוצה לדעת עוד...יקרא בעצמו.
ספר קריא ונפלא, מומלץ בעיקר לבוגרי ההתיישבות העובדת, שהיו ילדים בשנות ה-50 וה-60; גם הם יסכימו כי "הדבר היה ככה".

חנה מועלם.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•חנה
ועד הים הגדול

ועד הים הגדול

אסתי קון

מי שאהב את "כל בית צריך מרפסת" של רינה פרנק מיטרני, מובטח לו שיתאהב בספרה של אסתי קון כפליים! אסתי קון מספרת את סיפורה של שכונה קטנה ליד נמל תל-אביב בשנות ה-50, וה-60 היפות והתמימות; המדינה הייתה בחיתוליה, הורינו- ערב רב של עולים חדשים, מכל התפוצות, כל אחד וסיפורו האישי,ואנחנו- ילדיה הראשונים והתמימים- אי אפשר שלא להזדהות, בעיקר ילידי שנים אלה. אסתי קון מתארת את ההתרחשויות, תוך ציון שמות רחובות ומקומות אמיתיים, שגרמו לי צורך עז לפתוח את 'דפי זהב' של תל-אביב, ולזהות את הרחובות ממש על המפה... פרט כמובן לרחוב בו מתגוררת הדמות הראשית- שייע גלר, עם נושה אשתו- אלה גרים ברחוב סמבטיון, שם סימלי בסיפור על שתי משמעויותיו (שמו של נהר אגדי, וגם: מקום מהומה וערבוביה).
קון מספרת בשפה קולחת, הספר 'תופס' מן העמוד הראשון ועד לאחרון.

מומלץ בחום!

חנה מ.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•חנה
דרומית לגבול, מערבית לשמש

דרומית לגבול, מערבית לשמש

הרוקי מורקמי

ספר ישן ונפלא של הארוקי מוראקאמי (יצא ב-1999). נקרא ב'נשימה אחת', איננו משעמם לרגע. הפתיע אותי ב'מערביות' שלו, אמנם יפן- אך אנשים הם אנשים הם אנשים- בכל מקום.
אביא (כקודמתי) ציטוט נהדר מתוכו: "מאחר שזיכרון ותחושות הם כל-כך לא ודאיים. כל-כך משוחדים, אנחנו תמיד סומכים על מציאות מסויימת- נקרא לזה מציאות אלטרנטיבית- כדי להוכיח את ממשותם של אירועים.באיזו מידה עובדות שאנחנו מכירים בהן ככאלה הן אכן כפי שהן נראות, ובאיזו מידה הן עובדות רק מפני שאנחנו מתייגים אותן ככאלה, זוהי אבחנה שבלתי-אפשרי לציירה. כל כן, על מנת להגדיר במדוייק מציאות כמציאות, אנחנו זקוקים למציאות אחרת כדי לבחון את הראשונה יחסית אליה. עם זאת, המציאות האחרת הזאת זקוקה למציאות שלישית שתשמש לה כבסיס. כך נוצרת שרשרת אינסופית בתודעתנו, ועצם תחזוקתה של השרשרת הזאת היא שיוצרת את התחושה שאנחנו באמת כאן, שאנחנו עצמנו קיימים. אבל יכול לקרות משהו שינתק את השרשרת הזאת, ואז אנחנו אובדי עצות. מה ממשי? האם המציאות נמצאת בצד הזה של השבר בשרשרת? או שם, בצידה האחר?" (עמ' 193).

ספר נפלא ל'אמצע החיים'... חנה מ.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•חנה

ביקורות נוספות על "אות מאבשלום"

אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

אחרי מאה עמודים של אבשלום, החלטתי לנטוש אותו. אבל נרדפת על ידי המחשבה שאולי כמות שווה איכות, והיותו של הספר רב מכר היסטרי מעידה אולי על איכותו הספרותית ואני עלולה לפספס יצירת מופת, הניעה אותי להמשיך עד הסוף.
התיאוריה שלי לא עמדה במבחן, כמובן, והעובדה שהספר קולע לטעמו של מכנה משותף רחב של קוראים, בוודאי שלא מזכה אותו בסופרלטיבים מיוחדים. אבל, ראשון-ראשון ואחרון אחרון.
הספר עוסק בשלושה מעגלי סיפורים. האחד, המרכזי, סיפורו של אבשלום פיינברג, של משפחת פיינברג, של משפחת אהרונסון ושל מחתרת ניל"י. השני סיפורו של אבשלום שוהם, נכד אחותו של אבשלום פיינברג, שנפצע אנושות ב-1974 ונפטר מפציעתו לאחר מאבק קשה. וסיפור המסגרת הוא סיפורה של הגרפולוגית המצטיינת אלמה באך, שמקבלת באורח פלאי את כתב היד של אבשלום פיינברג, מתאהבת בכותב כתב היד (חכו, חכו, עוד אאריך קמעה בנושא מגוחך זה) ומיד יוצאת למסע חיפושים אחר אהובה הלא-ידוע.
אין ספק שנאוה מקמל עתיר עשתה עבודת תחקיר טובה בתיאור חייו של אבשלום פיינברג. להלן א"פ. התקופה קמה לתחייה לפרטי פרטים, מיני מזון, תלבושות, אורחות חיים, שפה וצורות התבטאות, הכל קורם עור וגידים (בהנחה שאנוכי ההדיוטית יכולה לשפוט) באופן משכנע ביותר.
מה שמפריע בסיפור הזה הוא שפע מחניק של תיאורים ודימויים מופרזים ורבי הוד, חגיגיים, פואטיים ופאתטיים עד אימה. לו הייתה מנקה הסופרת את הסבך הזה, מיד היו נשמטים מסיפרה מאה עמודים לפחות. נכון שהסיפור נסב על תקופה שבה עודף סילסולים נחשב לנורמה, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בהתיישבות הארצישראלית של ראשית המאה העשרים, שבה סבלו גיבורינו ממחסור בכל התחומים חוץ מאשר בשפע של צרות, מוטב היה לנכש קצת את העושר הלשוני הזה ולהניח לסיפור לדבר בעד עצמו. הדימויים כשלעצמם מגוחכים למדי. בעלי עיניים חומות הם בעלי עיני אדמה, בעלי עיניים ירוקות הם בעלי עיני יער וכהנה וכהנה.
זאת הייתה צריכה להיות עבודת עריכה הגונה, אבל נדמה לנוכח שפע התודות בסוף הספר, כי מקמל עתיר זכתה לרוח גבית ותמיכה מקיפה וחיבוק חם מצד ההוצאה לאור, וכי לא קיבלה מהם הדרכה נכונה.
הסיפור של א"פ ונכד אחותו, הוא סיפור שולי שמאיר צדדים מסויימים בסיפור המרכזי. אין לו שום ערך סיפרותי, למעט רצון הסופרת לספר על משפחה שידעה אסונות במהלך השנים. אגב, עירוב סיפורם של בני המשפחה, הוריו של אבשלום שוהם ואחותו, אולי באים כשלמי תודה לאנשים שעזרו לה לספר את סיפור חייו של א"פ, אבל מיותרים לגמרי, גם אם עיניה של דורית כחולות ויפות.
לגבי סיפורה של הגרפולוגית אלמה באך, סיפור מופרך מזה לא שמעתי זה זמן רב. אשה בת שלושים ואחת, מצליחנית בחייה המקצועיים, מקבלת אחד ממכתביו של א"פ, בשפה נמלצת של התקופה ההיא, על נייר מצולם, מיד היא מזהה כי מדובר באיש אשכולות, רב פעלים, חריף שכל ובעל נפש רגישה ופואטית, אותו גבר שנפשה כמהה אליו זה זמן רב. אשה אינטליגנטית שכמותה אינה מזהה כי סיגנון נימלץ זה שייך לתקופה של לפני תשעים שנה, וכי אי אפשר לערוך ניתוח כתב יד מיקצועי על נייר שצולם כמה וכמה פעמים, ומיד נופלת שדודה, מתאהבת עד כלות בכתב היד ומתחילה לערוך מסעות בעולם בעיקבות בעליו.
אולי נשוי הוא מכבר? אולי מכוער כקרפד? שמן כחבית, שם את שיניו התותבות בכוס, או שגובהו מטר ארבעים או שני מטר וארבעים...
לא, אומנית הגרפולוגיה אלמה באך יכולה לנחש כי איש בעל מעלות כה רבות מן הסתם יפה תואר הוא.
וכך שמה פעמיה לפריז ולאיסטנבול, ושם, מה רב הפלא, צירופי מקרים הזויים ניקרים על עיקבותיה. פגישות עם אנשים הקשורים איכשהו אל משפחות פיינברג ואהרונסון ואל ההיסטוריה הבלתי ידועה שלהם. צירופי מקרים אלו כה מופלאים, עד כי סיפורה של אלמה הופך לרומן משרתות הזוי, שבו היא מבכרת את א"פ המת על פני איש הימ"ם, יותם, בעל עיני יער, העשוי ללא חת, ואפילו מעשן הוא כא"פ בשעתו.

למי שרוצה להחיות את סיפורן של שתי המשפחות שנטלו חלק חשוב בהיסטוריה של ארץ ישראל העותומנית, יקרא את הספר. למי שמסתפק בסיפור הנזירי כפי שהוא נכתב בספרי ההיסטוריה, מוטב שלא יקרא את אות מאבשלום.
ובכל מקרה, אני לא הייתי פונה אל הגרפולוגית אלמה באך, לא בתוכנית הרדיו שלה ולא באופן פרטי.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אפרתי
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

הסופרת הצליחה להאיר באור משכנע את הזווית הגברית של מחתרת ניל"י, ורקמה במלאכת מחשבת את סיפורו של אבשלום ושל הדמויות הסובבות אותו בדיוק רב.
יחד עם זאת, הכתיבה הייתה ספק עשירה ספק מצועצעת, ובכך היו קטעים בספר שהדמויות נשארו בגדר מיתוס בלבד.
התקרבתי והתרחקתי מהספר ומדמויותיו ללא הרף. וזהו לווא דווקא חיסרון. הריחוק גם שומר על הקורא לבל ייפגע, וגם להבחין בדברים באופן קצת יותר אובייקטיבי.
הסיפור המרכזי על אבשלום הכריזמטי והמוכשר אך השברירי ועדין הנפש כבש אותי מיד.
סיפורה של אלמה באך ומקצועה כגרפולוגית סיקרן אותי מאוד, אך הוא לא הורחב דיו ונותר כצללית עמומה של העבר הגדול והמסתורי, וחבל.
בסך הכל, חווית הקריאה הייתה רציפה ונעימה, ואי אפשר היה לעצור. ממולץ ביותר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•יעל 93'
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

מאז ומתמיד הייתה לי זיקה מיוחדת לנושא של ניל"י. כבר מגיל צעיר ידעתי מי הם שרה אהרונסון, יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד, אבשלום פיינברג. אפשר להגיד שהם היו גיבורי הילדות שלי. ויותר מזה, היה לי מאוד ברור שכולם יודעים מי הם. הרי הם שינו משהו כל כך משמעותי בהיסטוריה, לא יכול להיות שיש אנשים שאפילו את שמותיהם לא מכירים.
והנה השנה קיבלנו עבודה בהיסטוריה על "משברי המודרנה בארץ ישראל - תקופת השלטון העות'מני". ברגע שקיבלנו את הנושא אספתי כמה חברות והרגשתי שפה זה איזור הנוחות שלי, לעומת נושאים אחרים בחומר. פה אני מכירה את הנושא והדמויות, מכירה סיפורים עליהן, איך הן מגיבות לכל מיני מצבים..
והנה, אני יושבת עם חברותיי לעבודה ואנחנו מתחילות לחקור ואני בהתלהבות מראה להן תמונות: שרה ורבקה, נעמן ויוסף (תלויים), אבשלום אהוב הבנות.. למשך כמה רגעים הן בוהות בי ואז אוזרות אומץ ושואלות מי אלה. מבחינתי זה היה הלם מטורף. "איך יכול להיות שאתן לא יודעות מי זאת משפחת אהרונסון? לא מכירות את שרה גיבורת ניל"י? נעמן בלקינד, אבשלום פיינברג, אלכס, אהרון, יוסף?" שאלתי בתדהמה, והן רק משכו כתפיים וביקשו שנמשיך.

ואז, בשבוע שעבר שוב הערתי לחניכה שלי. הכלל שלנו בפעולות הוא שעדיף לא להביא פלאפון, אבל מי שכן מביאה - שמה אותו בצד או מכבה אותו. כלומר, אין מצב לגעת בו באמצע הפעולה. הפלאפון של אותה חניכה, שוב, הצטרף לפעולה. אותה הילדה הייתה בסדר גמור - היא כיבתה אותו והניחה בצד, אבל שאר הבנות הציצו בו כל רגע - בדקו סרטונים, הצטלמו, נכנסו לוואטסאפ.
מי אני מול הפלאפון?
מי אני מול העולם המתפתח, הלובש צורות חדשות כל הזמן?
אני עוד סתם אחת מול הטכנולוגיה.
ולמה לעזאזל שסיפורים מהעבר - מרתקים ככל שיהיו - יעניינו את החניכות המדהימות שלי, כשיש להן מולן הווה בועט שמתחדש בכל רגע נתון?!
זה הבהיר לי משהו - בדור כזה, בו הכל מתרכז בטכנולוגיה והכל מתחדש כל הזמן, חייבים ללמד את ההיסטוריה שלנו - של עם ישראל. חייבים שכל איש וכל ילדה ידעו מי אלה האנשים שעליהם אנחנו בונים את המדינה והעם, מי אלה שהקריבו את חייהם בשבילנו. אם לא אנחנו, אלה שעוד מכירים את הסיפורים, לא נעביר אותם הלאה לדור הצעיר יותר, הם יישכחו מהלב. הדור הבא יגדל ללא ידע. שמות ומושגים כמו חנה סנש, יאיר-אברהם שטרן, ניל"י, המחתרות, המנדט הבריטי, עות'מנים - לא יאמרו להם כלום. אם אנחנו לא נעביר את ההיסטוריה לדור הבא, היא לא תישאר. ועלינו לעשות זאת בצורה מעניינת, כדי שהם באמת יקשיבו, ילמדו ויפנימו.

~~~

אילו היה בידי מחולל זמן, שעון שיכול להפוך את כיוון מחוגיו ולחוג אחורה, שעון חול שיכולים גרגיריו להישאב כלפי מעלה - הייתי עוצרת את הזמן, מקפיאה אותו לפני סוף הסיפור.
כבר יומיים שאני שקועה בעולם אחר משלי, יומיים שאני חיה בהיסטוריה. יומיים שאני לועגת לקצינים תורכים ומקווה שהספינה האנגלית תגיע כבר וכל יום מחדש היא לא באה. ואני מתפללת - וכלום לא קורה. וכשאני חוזרת אל אבשלום ושרה, יוסף ורבקה, נעמן ופאני - אני מרגישה אמיצה פתאום. לקום ולחתור נגד המשטר האכזר זה מעשה שלא כל אחד יעשה. ואכן, אבשלום לפחות, באמת מוצג כדמות מדהימה מעין כמוה, כמעט בלתי אנושית. עוד בעודו צעיר, כולם מנבאים לו גדולות. כולם מאמינים שהוא "מבורך" על ידי האל.
אבל על המחתרת כמעט לא מסופר, וזה קצת מעצבן. כי זה נכון שהספר מספר את סיפור חייה של דמות אחת במחתרת, אבל אבשלום היה אחת מהדמויות הכי מרכזיות במחתרת! איך אפשר לספר את סיפור חייו ולהותיר את המחתרת כל כך בשוליים?
ניל"י מצטיירת פה כמחתרת שלא עשתה כלום, חיכתה לספינה כשזאת לא באה. איכשהו התורכים תופסים ומענים אותם - כביכול על כלום. מרוב התמקדות באבשלום קצת שכחנו את המחתרת מאחור.
~~~

"סוניה יקרה,
אומרת את שהיית רוצה לערוך טיול בשוויצריה. קל להבין רצון זה. אולם עליי להודות לפנייך, יקירתי, שסבור אנוכי ברצינות כי שוויצריה רכשה לעצמה מעט שלא כדין (או שהעולם הגזים) את תהילת יופייה. אם לדון לפי המראות שראיתי ובפרט תוך כדי מחשבה על מה שהוסיפה כאן יד האדם לטבע, הרי לבטח פלשתינה נאה יותר בעיני חובבי הטבע האמיתי. נופים אלה... הצוקים הגדולים המטפסים לעננים, מפלי המים הנופלים משחקים, יערות האשוחים הירוקים כהים, על רקע הלובן האחיד והמסחרר של הקרח, מראות נהדרים הם אלה והם הטביעו בי את רישומם. אולם מחנק חשתי למראיהם... גדולתם נושאת אופי קודר, זהו טבע דומם. כמה מבכר אני פינות מסוימות אצלנו, פשוטות ויפות ונוגעות אל הלב בפשטותן. בפינות אלו הכול בי היה שר את שמחת החיים. האמיני לי כי ביום קיץ, פרדסיה של יפו וגוני ירקותם המתמזגים בזהב התפוזים, בכחול הים ובתכלת השמים שמעל, מדברים אל נשמתי יותר מכל ההרים מכוסי הקרח... יודעת את שבדברים אלה שופט אני כאמן ולא כלאומני, ויודעת את שכן אנוכי.
שלך,
אבשלום."
במהלך הקריאה גם עלתה בי משאלה: הלוואי שהייתי יכולה לאהוב את הארץ כמו שהחבר'ה האלה אהבו אותה. להקריב בשבילה הכל, לטייל בשביליה, להכיר אותה ככף ידי, לאהוב אותה באמת ובתמים על כל חסרונותיה ויתרונותיה.

הספר מומלץ בפני עצמו, באמת ספר יפהפה, אבל מי שרוצה לקרוא על המחתרת - שיחפש ספר אחר:)
קרדיט לריצ'י שעברה איתי את המסע הארוך והמפרך הזה ובזכותה לא הייתי מי שאני, ובזכותה הגעתי עד הלום וכו' וכו'.. סתם. אבל תודה יקירה^^

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מוּמוּ
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

אוי אבשלום אבשלום... איפה הגברים של פעם(יסלחו לי הגברים של היום).נהנתי ברמות מההסטוריה של מדינתינו הקטנטונת כמה עקשנות ודם היא גבתה ולמעשה גובה עד היום. כמו קודמי שכתבו ביקורת היה קשה לי עם סיפור המעטפת של גרפולוגית הזויה שלא מחוברת לכלום ובטח לא למציאות. סך הכל ספר טוב נהנתי...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•גלית
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

כשהמורה חנה נכנסה לכיתה הייתי בת 12, כיתה ז'. ממבט ראשון הבנתי שהיא קורצה מחומר אחר. היא היתה צעירה, אנרגטית והיו לה רעיונות שסחפו את כולנו. מיד היא התחילה להכין אותנו לתיכון. אחת הדרכים היתה לשלוח אותנו שוב ושוב לספריה העירונית לחקור בספרים. אחד הנושאים שליווה אותנו היה - ארגונים ומחתרות לפני קום המדינה. ביקרנו בבית הקברות בו קבורים אנשי "השומר" הסמוך לאריה השואג, "פוצצנו" את מלון "המלך דויד", קראנו קטעים נבחרים מ"ילקוט הכזבים", ושרנו בחרדת קודש את "חיילים אלמונים הננו בלי מדים וסביבנו אימה וצלמוות". אבל שיא המחקר הלימודי, מבחינתי, היתה מחתרת ניל"י – "נצח ישראל לא ישקר". הספור המדהים של קומץ אנשים בתקופה בלתי אפשרית תחת שלטון התורכים בארץ, אשר מצליחים להתרומם ולראות תמונה נרחבת יותר – אופק חדש – האנגלים. כתוצאה מכך לעשות מעשה תוך כדי סיכון עצמי וסיכון משפחתי. כל זה מלווה בספור אהבה בלתי אפשרי אף הוא בין שרה, אחותה רבקה ו... אבשלום. וכמו כל ספר טוב האנשים האלה מקריבים את עצמם והמטרה מושגת במחיר כבד.

אינני מצליחה לזכור אם את הספר המדהים של דבורה עומר "שרה גיבורת ניל"י" קראתי לפני כן או בעקבות הלימוד. הספר שהקים לתחיה את הספור הנפלא על הנפשות הפועלות בו. על שרה המתחתנת בעל כורחה ועוברת לתורכיה לחיות עם בעלה, על המכתבים שנשלחים מהארץ ובחזרה כאשר המידע האמתי נכתב מתחת לבולים כדי שעיני הצנזור התורכי לא יראו אותם. את הנסיעה שלה לארץ חזרה וחשיפתה לשואת הארמנים ועל הזוועות שבוצעו בהם, כמו חשיפתי שלי לחורבן עולמו של העם הארמני.

הספור רק הלך ותפס מקום חשוב בחיי עם גילוי קבר אבשלום במדבר סיני בעקבות מלחמת ששת הימים. הספור של התמר שגדל על קברו והספור שהילך בין הבדואים על קברו של היהודי שצימח שוב ושוב דקל מגלעינים שהיו בתיקו.


בהיותי סטודנטית עבדתי בריכוז קן של תנועת המושבים בכפר שלי. מחנה הקיץ באותה שנה היה בחוות הניסיונות בעתלית. שיאו של המחנה שעסק ב"ניל"י" היה יציאה מתחנת הניסיונות לכיוון הים בלילה. שיחזור של אותן פגישות בין חברי המחתרת לשליחים שיצאו מהאנייה האנגלית שעברה אל מול חופי עתלית בציפייה למידע החשוב על התורכים שנאסף על ידי חברי המחתרת.

לימים קיבל האיש שלי עבודה באזור חיפה. שנתיים גרנו על הכרמל. אחר כך עברנו לבית פרטי קרוב לים בעתלית. כן העיירה המנומנמת הזאת שמצויה שמאלה לכביש החוף ומסומנת כבר מרחוק על ידי שדרת דקלי הוושינגטוניה. אי אפשר לפספס אותם גבוהים ונישאים. דקים ועטרת צמרתם עומדת בכל רוח. טור של דקלים שמסמנים את הדרך מחוות הניסיונות של עתלית לחוף הים הנפלא שנתפס תחילה על ידי האנגלים שבנו שם את מחנה המעפילים ואחר כך על ידי חיל הים שקבע בחוף את מחנהו. כן, אותו טור כפול של דקלים שרק מחלף עתלית יכול לו וקטע את רצף העצים.

"אות מאבשלום" הוא נדבך נוסך ברומן שלי עם ספורה של נילי"י. נאוה מקמל-עתיר כתבה ספר שהוא ספורה של מחתרת נילי מחד וסיפורה של המשפחה המורחבת שהובילה את כל המהלך, תוך כדי חשיפת דמותו המופלאה והמורכבת של אבשלום. "האדם הוא תבנית נוף ילדותו" – אבשלום לא היה יכול להיות אחר ממה שהוא גדל להיות ומעשיו הם פועל יוצא של משפחתו, גידולו, חינוכו והמטרה שלאורה חי ובשלה מצא את מותו.

שנים, למרות שידעתי ש"ניל"י" היא חלק מההיסטוריה שלנו, ליוותה אותי תחושה עמוקה שלא יתכן שהספור הזה הוא אמתי. יש בו את כל היסודות של ספור טוב שרק סופר מוכשר יכול לחבר לכדי רומן נהדר. רק שהבן שלי היה בכיתה ד' וליוויתי את כתתו לטיול שנתי בזיכרון יעקב. רק שם בבית אהרונסון, בין חדרו של אהרון לכלי הבית והשטיחים בין הקרש העץ הרופף שאחריו הוחבא האקדח לבין שמלתה של שרה התלויה באמבטיה, שם הכל קרם עור וגידים. שם הבנתי, אולי בפעם הראשונה, שכל זה באמת היה. באמת היתה משפחה מיוחדת במינה שעשתה מעשים גדולים מהחיים שהקימו עליהם את כל בני המושבה. באמת היו אנשים, שהקריבו הכל למען מטרה שהאמינו בה בכל מאודם ושלמו עד האחרון שביניהם בחייהם.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•כלנית
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

ספר מדהים!!! סוחף את הקורא ל"תקופה של פעם". כשקראתי את הספר ממש הרגשתי "שם". יכולתי להריח את ריחות התבשילים במטבח, יכולתי לטעום את טעם החלבה, יכולתי להרגיש את הקור הצונן בימות החורף, להנות מהמרחבים הבתוליים של הארץ... הסופרת ממש הצליחה להעביר אלי את התחושות האלו בסגנונה המיוחד ובשפתה העשירה. מאוד נהניתי לקרוא אותו ולהתענג. ממליצה בחום לקרוא את הספר ולחזור לזמן של "פעם".

לפני 15 שנים•
★★★★★
•רחלי
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

מודה ומתוודה אני כי לא ידעתי כמעט כלום על אבשלום פיינברג בטרם התחלתי לקרוא את הספר. המעט שידעתי מאיזו מורה להיסטוריה שכחתי כבר יחד עם שמה...
נראה לי שעובדה זו (שאינני גאה בה במיוחד) עזרה לי לאהוב את הספר.
צללתי לסיפור המרתק שברובו היה גם כתוב די טוב.
כמו שאני תמיד אומרת, העובדה שהדברים הללו קרו במציאות תמיד מוסיפה לי להתרשמות מהספר. היא מחזקת לי אותו.
כאן בכל זאת מדובר על חתיכת הסיטוריה של הישוב היהודי בארץ הרבה לפני הקמת המדינה ולקרוא על ראשון לציון ולא במובן של "סינמה סיטי" או "קניון הזהב" היה חידוש מרענן.

מצאתי את עצמי לא פעם במהלך הקריאה נכנסת לאינטרנט לראות אם פרט זה או אחר אכן היה במציאות או שמא זה מפרי דימיונה של הסופרת כפי שהיא ציינה בסוף הספר שחלק מהאירועים אכן הומצאו על ידה אך לא ציינה איזה וזה קצת חבל.
לצד הגילויים ההיסטוריים והעובדות המאוד חשובות על כיצד הוקמה ופעלה "ניל"י" (שאגב בספר נראה כאילו היא לא ממש הצליחה לבצע איזה מהלכים גדולים שתרמו לשינוי בעוד שאני זוכרת שלימדו אותי אחרת) וכיצד נבנו המושבות הראשונות בארץ היו גם גילויים חמודים שאמנם לא מהותיים לעלילה אבל היה כיף לגלות אותם כמו העבודה שהשיר של יהורם גאון "אלף נשיקות" מבוסס על מכתביו של אבשלום פיינברג
(או שאולי אני היחידה שלא ידעה את זה? מממ...)

מה שבכל זאת עיצבן אותי זה שהסופרת לא נתנה מספיק קרדיט לסיפור שיש לה כבר והכניסה עלילה שלמה ודי מטופשת של גרפולוגית בודדה, צינית, נוירוטית ודיכאונית שכביכול רצה בכל העולם למצוא מי כתב את אחד ממכתבי אבשלום כי היא הרגישה שהיא מאוהבת בבחור הזה.
נו באמת! לא האמנתי לה בשום שלב של הסיפור. הפעולות שלה לא היו רציונליות בהתחשב במציאות חייה ובנוסף היה נראה שהיא מסרבת לתפוס את מה שמונח לה מול העניים מתחילת הסיפור. לה פשוט מתחשק להעיף איזה סטירה טובה כל הספר והיא זאת שאחראית מבחינתי לכוכב שהורדתי לו.
גם הסוף של העלילה שלה היה ממש מטופש לדעתי אבל אני כמובן לא אהרוס פה לקוראים עתידיים.

אז מה נשאר לנו?
ספר טוב, מרתק ברובו, חושף בצורה יפה היסטוריה שלמה של העם שלנו למי שלא ידע או הספיק לשכוח כמוני.
התוספת בסוף הספר של תמונות ואילן יוחסין עזרו מאוד לטעמי והוסיפו לאותנטיות של העסק.
אני ממליצה לכל אוהבי הז'אנר ולכל מי שרוצה להיזכר.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

וואו איזה סיפור יפה.
הסיפור העלה בי זיכרונות מהילדות, נוסטלגיה , כמעט שלושים שנה עברו מאז.
בעקבות קריאת הספר, נזכרתי שהיינו ילדים בבית ספר יסודי, לקחו אותנו לראות את הבית והמוזיאון של שרה אהרונסון בזכרון יעקב.
אני זוכרת את זה כמו היום ממש, סיפרו לנו את הסיפור, ראינו תמונות, נכנסנו לחדר שהיו בו מונחים הבגדים , הנעליים וכל הציוד של שרה. ראינו בדיוק היכן היא התאבדה.
כולנו היינו מרותקים לסיפור, מעט פחדנו, הבנו שהכל קרה באמת במציאות, זו לא עוד אגדה כמו שהיינו רגילים לשמוע.

סיפור מדהים שזור בהיסטוריה, מעניין, מרתק, סוחף ומרגש עד דמעות,
על אהבת המולדת, הרצון הענק שבהקרבה.
התרגשתי מאוד לראות בספר את אילן היוחסין והתמונות.

אני אהבתי מאוד.
מומלץ !

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ר י נ ת
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

ספר פשוט מצוין, מי שאוהב לקרוא על ארץ ישראל שלפני קום המדינה (במקרה זה בתקופת שלטון התורכים) ימצא בו עניין רב
תיאור התקופה, ההתיישבות, האנשים.
השכלתי לקרוא על תקופה ועל מחתרת ניל"י שעד כה רק שמעתי את שמה ועל אנשיה אבל לא הכרתי את הסיפור בפרוטרוט.
הספר גרם לי תוך כדי קריאה לחפש בגוגל עוד פרטים על שרה ארונסון, אבשלום פיינברג
הספר פשוט גורם לך לרצות לקחת את עצמך וליסוע לזכרון יעקב ולחדרה ועתלית (שלצערי התחנה בה עבדו ננטשה) ולראות את תחנות חייהם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב ל
דירוג
2.0
לפני 10 שנים

“ספר שמתיימר לקשור בין אירוע ידוע מהעבר (אבשלום פיינברג ומחתרת ניל"י)למציאות של ימינו. בספר יש כמה הח”