בפעם הראשונה ניסיתי לקרוא את הספר הזה בגיל 13 והתייאשתי אחרי כמה עמודים.
בפעם השנייה בגיל 17, התייאשתי אחרי כמה עמודים.
בפעם השלישית בגיל 19, התייאשתי אחרי כמה עשרות עמודים.
עכשיו בגיל 22 סוף-סוף קראתי אותו מתחילתו ועד סופו (ביום אחד).

כדי להקשיב למישהו באמת צריך הרבה סבלנות, הרבה אורך רוח. וגם, איכשהו, לשים את עצמי בצד. לא לחשוב - מה אני רוצה שיתן לי, מה אני צריך ממנו, איך זה קשור אליי?
לשבת ולהקשיב.
רק אז העולם של השני, העולם הזר, הלא ברור, המשעמם אולי, המעצבן אולי, המטריף אולי - נפתח, עוד קפל ועוד קפל, ונפרש ומתנופף כמו סדין תלוי על חבל.

בסופו של דבר זה משתלם.

תודה על שהספר הזה נקרה בדרכי.

הדבר הכי עצוב בעולם הספרות הוא רעיונות מבריקים שנופלים על כותבים בינוניים.

ב"מחוננת" יש הרבה סממנים שיהיו מוכרים לעייפה לחובבי פנטזיה: שם אפי וטיפשי; גיבורה בעלת כוח-על עם עיניים מיוחדות, שלא מקדישה שום חשיבות ליופיה אבל היא בכל זאת יפה ומחוזרת; עודף שמות נוכריים ומשונים שניתכים על הקורא המסכן החל מהעמוד הראשון; חלוקה ברורה בין טוב ורע; וכמובן תפאורה הולמת בדמות שבע ממלכות, שבעה מלכים, פונדקים, סוסים, קרבות ועיניים בכל צבעי הקשת.

הרעיון העומד בבסיס הספר מעניין אבל אפילו לא מתחיל לממש את הפוטנציאל שלו, ומהווה בעיקר מקפצה לעלילה די בינונית. הסופרת בוראת עולם בו קיימים "מחוננים": אנשים שנולדים עם כשרון טבעי ויוצא דופן למשהו, בין אם זה ריצה, בישול, שחייה, קריאת מחשבות או לחימה (כמו במקרה של קטסה אשת החיל, גיבורת הספר). אפשר לזהות מייד שהם בעלי כשרון עפ"י צבע עיניהם השונה, ומאז הם נידונו ליחס חשדני ומסויג מהסביבה. להיות "מחונן" נחשב לסוג של קללה, אף בספר לא ממש מוסבר למה. בעולם שלנו אנשים מחוננים זוכים בד"כ לקנאה והערכה, ואין ממש תירוץ למה ב"שבע הממלכות" זה דווקא להיפך. אבל ניחא, לא הגעתי עד הנה כדי להתעמר בספר פנטזיה נוסחתי לנוער, ולא אתחיל לפרט את מגרעותיו של הנ"ל כיוון שברור כבר מן השם והעטיפה שזה עומד להיות ספר פנטזיה נוסחתי לנוער, אז למה לעזאזל ציפיתי?

(...אם אתם מתעקשים: הגיבורה מושלמת מדי ולא מעוררת הזדהות, הדילמה שמניעה אותה חלשה עד לא קיימת והיא עוברת מהפך אופי במהירות רבה מדי, העלילה לא מותחת, אף דמות לא חורגת מעבר לשבלונה, ולסיכום, הסופרת סובלת ממחסור חמור בדמיון. זוכרים את הדבר הזה שממש חשוב שיהיה לסופרי פנטזיה? מישהו?).

אבל שוב, אני סוטה מהנושא. כי הגעתי עד הלום כדי לבשר לכם על כמה דברים שדווקא כן אהבתי בספר הזה. כן כן, מה ששמעתם.

בתחילת הספר נתקלת קטסה גיבורתנו בזר מסתורי בעל עין אחת כסופה ועין אחת זהובה, ואם הפיגורה לא מספיקה הוא גם מצליח (כמעט) להשתוות אליה בכוחו הפיזי. מיד נאנחתי בתוך-תוכי בציפייה לעוד סיפור "אילוף הסוררת" האהוב על כותבות רומנים רומנטיים: אישה חזקה, פראית, עצמאית, שלא ידעה גבר, פוגשת סוף-סוף באחד המסוגל לנצח אותה והוא הופך אותה לאישה נורמלית, חביבה וראויה למאכל אדם.
למרבה ההפתעה זה לא מה שקורה בספר הזה. קטסה ופו (כן, פו. הטלטאבי האדום. אין לי מה להוסיף בעניין הזה) אכן מתאהבים (ההפתעה), אבל פו לא מנצח את קטסה ולא מנסה לגרוע מכוחה - היא נשארת חזקה ועצמאית לאורך כל הספר. הפתעה מספר אחת.

בנוסף, קטסה מודיעה כבר בתחילת הספר שלעולם לא תתחתן ולעולם לא תרצה ילדים. אחרי ההתאהבות בפו ברור שמשהו צריך להשתנות: היא עדיין לא רוצה להתחתן? היא עדיין לא רוצה ילדים?
התשובה, מסתבר, היא כן. היא לוקחת את פו בתור מאהב ועושה איתו סקס ללא חתונה, ללא רגשות אשם ועם שימוש באמצעי מניעה (עשבים. בכל זאת ספר פנטזיה). וזו וואחד הפתעה, במיוחד בספר שהוא כל-כך רומנטי ותמים מכל בחינה אחת. מה, אפשר להתאהב ולא להתחתן? אפשר לעשות סקס בלי לעשות ילדים? ולא ייפול איזה ברק מהשמיים ויקרע את הממלכה לשניים?

ורק על המסר הזה, הנאור, הפמינסטי והחזק באמת, מגיע לקריסטין קאשור כל הכבוד.

בערך מה שהיה קורה אם וודי אלן היה כותב את "1984".

ב"לשון" הכל מתחיל ונגמר באוכל. העצב הוא מלפפון מלא גבשושיות, ההשראה היא גרגרי מלח גס, זוהר כמו פנינים, והדבר הכי מנחם בזמן צרה הוא אומצה עבה, משביעה ועשויה היטב. והאהבה? האהבה היא משהו נדיר כמו אספרגוס או פטריית כמהין, גדלה במעמקי האדמה. טיפה ממנה משביחה כל מאכל.

האוכל שזור בספר וכל מאכל נקשר לזכרון ולתחושה. לפי גיבורת הספר, כשאוהבים מישהו - אוכלים איתו ומבשלים בשבילו. האכילה מושווית למעשה האהבה - והלשון היא האיבר הדומיננטי בשניהם. צריך לשון כדי לדבר, להתנשק ולאכול.
כשאהובה של ג'ונג'-ג'י-וון מסרב שוב ושוב לאכול את האוכל שהיא מבשלת בשבילו - היא מבינה סופית שזה נגמר וכל מאמציה מתרכזים בלהכין בשבילו סעודה אחרונה אחת, "המנה המוגשת קרה".

מבחינת עלילה לא קורה פה הרבה; אבל זה לא מפריע לספר להיות מרתק מהעמוד הראשון עד האחרון. הוא כתוב בצורה מדויקת, מרגשת בלי להיות דביקה, ומעביר את האמת של הגיבורה (שהיא הרבה פעמים מעוותת או לא שגרתית) באופן קולע ונוגע ללב. תיאורי מוצרי המזון, הניחוחות, הצבעים ואופן הבישול והתנהלות המטבח והאנשים סביבם - אנשים שכל הוויתם מתרכזת בסכין טובה וחדה, במלח משובח ובנתחי דג מובחרים - מעוררי תיאבון וחיים.

אם אתם מתכוננים לקרוא ואתם שומרים על המשקל, זהירות... אני יכולה להעיד על עצמי שבהחלט אכלתי פי שלוש מכרגיל בזמן הקריאה וגם נהניתי מכל ביס, כי הארומה של הספר חלחלה לכל מה שאכלתי.

הייתי מסיימת במשפט "משאיר טעם לעוד", אבל זו באמת קלישאה אולטימטיבית.

רק האיורים המהפנטים מצילים אותו מלהיות פלופ של ממש.

אוי ואבוי להם, לתרגומים החדשים. הרי זה דבר ידוע שספר ילדות אסור לו שיקרא באף תרגום או שפה חוץ מאשר השפה בה קראת אותו בילדותך. מדהים איך שתרגום יכול לשנות סיפור, ואיך ההנאה מ"נשים קטנות" כרוכה היטב בשפה המתנגנת, האוורירית, המעט מיושנת בה נכתבה.
הקסם בקריאת "נשים קטנות" כילדה טמון בדיוק בפרטים הקטנים האלו: שמלות פופלין,"כבושים", ידוניות, כרכרות פתוחות ועוד מושגים שלא ברור לגמרי מה משמעותם. היופי בספר טמון לא באידיליה ובהטפות המוסר הרבות שבו, אלא בדמויות ובאופן שהוא לוקח אותך לעולם אחר, בו יש נשפי ריקודים, תפירה מול האח, הפרדת מעמדות וכללי נימוסים ברורים, החלקה על הקרח ורכיבה, עולם שונה מאד מהחיים המודרניים.

חלק ניכר מההומור והחן בספר הולך לאיבוד כשהמתרגמת מנסה בכוח להפוך את השפה בו ל"נערית", "עכשווית" ולא-תקנית, (דוגמא פעוטה היא "תזכור!" בתרגום החדש לעומת "זכור!" התקני בתרגום הישן); מה שהיא מכנה בתור "קול עברי, נגיש ומשכנע". אבל "נשים קטנות" אינו עברי, ולא צריך להתנהל לפי הסלנג העברי.

כדי לסתום את הגולל שמו לנו כהקדמה לספר את "בפתח המהדורה העברית" אשר מגלה לכל מי שעדיין לא קראה את הספר את סופו של הסיפור ובחירתה של הגיבורה. כל הכבוד לך, נטע גורביץ'.

אז מה אני מציעה - שלא יהיו תרגומים חדשים? הרי גם התרגום שאני קראתי חדש לעומת לתרגום שהיה לפניו. מלבד זאת, מהדורות חדשות וקריאות הן דבר חשוב. בכל זאת, הייתי שמחה אם הן היו מנסות להיצמד ככל האפשר לסיפור המקורי ולשפה התקנית והיפה בה הוא נכתב, להימנע מהארות שוליים שמסבירות את עלילתו של כל ספר שהבנות קוראות - זה מפריע לשטף הקריאה וממש לא נחוץ להבנה - ובעיקר בעיקר להימנע מכל מיני "פתחי דבר" ו"אחרית דבר" שנועדו בבירור למבוגרים שקראו את הספר במהדורות קודמות, ולא למי שקורא אותו בפעם הראשונה ומגיע לו לקבל את הסיפור נקי, ללא הקדמות וביאורים.

כולם מסכימים שפורט ניילס הוא אי נידח ומשעמם: בעיקר המשפחות שגרות שם. הדברים היחידים המעניינים בפורט ניילס הם:
1. הרבה מאד ים
2. הרבה מאד לובסטרים
3. אי שכן בשם קורן הייוון, אשר זהה למדי לפורט ניילס הן בגיוון האוכלוסייה והן ברמת השיעמום; פרט לדבר אחד: באי מתגוררת משפחת וישנל, משפחת דייגי לובסטרים בעלי מגע קסם, ממש גיבורי-העל של ציד הלובסטרים.

אה, ויש גם את רות תומס, גיבורת הסיפור.

לאליזבת גילברט כנראה היה חשוב ליצור גיבורה ראשית לא טיפוסית לרומן רומנטי (וגם רומן רומנטי שהוא בכלל לא רומן רומנטי, אם כבר מדברים). היא בירכה את הגיבורה בתכונות רומן-רומנטיות מובהקות כגון יופי, חכמה, עוקצנות, משפחה עשירה ושוני רב מהסביבה בה גדלה, שלא לדבר על כך שאמה נוכריה ממקום לא ידוע. אבל ברגע שהמחברת הבחינה בכך, מיהרה והוסיפה עוד מאפיין אחד שיסכל את מהלך הסיפור המסורתי: רצון עז לעשות דווקא.

לרות תומס אין חברים בפורט ניילס. אין לה גם חברים בפנימייה לבנות בה למדה. היא שונאת את הרעיון של קולג', מסרבת לעבור לגור אצל אמה מעבר לים, מסרבת לחקור את העולם אף שהדבר מוצע לה - במקום זה, כדי לעשות דווקא, היא משתקעת בפורט ניילס ולא עושה כלום.
את זמנה היא מבלה בהרהורים על כך שהיא אמורה להיות דייגת לובסטרים (אף על פי שהיא שונאת גם את זה, כמובן) ובכתיבת מכתבים ארוכים לאמה ובה היא מפרטת כמה היא אוהבת את פורט ניילס, איך רק שם היא מרגישה בבית ושזהו המקום הנפלא ביותר בעולם (שקרים מוחלטים).
למעשה, רות נמצאת במן פאזת אחרי-צבא שאני יכולה להזדהות איתה. מן חיפוש זהיר של המקום שלך בעולם, גישוש אחרי כל מיני כיוונים, הרבה שינה, קימה בשעות לא הגיונית, ושיטוטים ארוכים בפרצוף זועף. גם אני עברתי את זה. אבל אחרי כמה ימים, או שבועות, או חודשים, קמתי ואמרתי לעצמי: די נמאס!! לכי תעשי משהו עם עצמך!! והלכתי לחפש עבודה.
רות לעומתי קמה, אמרה את זה לעצמה, והתהפכה לצד השני.

כשהעלילה עוזבת את רות לנפשה, היא טורחת לספר לנו על מלחמות הלובסטרים העקשניות בין פורט ניילס לקורן היוון, הכוללות בעיקר סיפורים על גברים שיכורים טובעים, ומציגות את תושבי שני האיים כחלאות רכושניות שיהרגו גם את חברם הטוב אם יהיה בזה צורך (חוץ מבני וישנל כמובן. להם אין צורך להשתתף במלחמות הלובסטרים, כי הם פשוט שורקים והלובסטרים הולכים לסיר ומבשלים את עצמם).

רות משוטטת, ולבסוף מוצאת לעצמה שגרה קבועה בדמות בהייה באחד מבני פומורוי (אין לי כוח לחפש איך קראו לו) שנשכר כדי לדשדש בביצות הטובעניות ולחפש בהם חט של פיל קרקס שלפי הסיפורים טבע באזור לפני איזה מאה שנה. אף אחד לא מאמין שהחט יימצא, אבל נדמה שפומורי נהנה לדשדש שם בבוץ ורות נהנית (או לפחות לא סובלת) להסתכל עליו.

ככה גם אני הרגשתי. צפיתי בגילברט מדשדשת לה בבוץ הסיפור וחיכיתי שתוציא סוף-סוף משהו מעניין. על הכריכה היה כתוב שרות מתאהבת בסוף, לא? כתוב שהיא נולדה לגדולה בעל כורחה, לא?

ואז... מגיע אובני וישנל. צעיר בלונדיני, חתיך, עם עיניים כחולות ושום דבר מעניין להגיד. הוא ורות עושים המון סקס, אבל חוץ מזה לא מתרגשים אחד מהשני יותר מדי, ונדמה שלרות יש כשרון להשתעמם אפילו מזה. אם לזה תקראו התאהבות - שיבושם לכם.

בקיצור, לא בלתי נשכחת ולא בטיח. נדמה שהסופרת ממש מתאמצת שלא יקרה שום דבר מעניין, כי דווקא היה לה פוטנציאל ליצור סיפורון רומנטי חביב למדי. ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" ניכר בהחלט שהיא יודעת לכתוב, שיש לה חוש סיפור וחוש הומור, אז כנראה שאלו דברים שמתפתחים עם הזמן (אשריה).

ואסיים בכמה עובדות על לובסטרים:
1. לובסטרים ממשיכים לגדול בכל ימי חייהם, והם מסוגלים לחיות יותר ממאה שנים.
2. צבתות הלובסטר מסוגלות בקלות לשבור אצבעות יד.
3. במסעדות מבשלים את הלובסטרים בעודם בחיים (מזל שזה לא כשר).

סתם כדי שבכל זאת יהיה לכם משהו לחשוב עליו.