סגנון כתיבתה של מירה מגן אהוב עלי. אני מתחבר לאווירה שהיא יוצרת בספריה ולרגשות שהיא משדרת.

עם מירה מגן יש לי רומן מתמשך.התאהבתי בה ב"כפתורים רכוסים היטב"-אסופת הסיפורים הקצרים הראשונה שלה,נכבשתי ב"ימים יגידו,אנה",ונפלתי שדודה לרגלי "פרפרים בגשם".את "עיניים כחולות מדי" קראתי כבר אחרי האופורייה,וגם את "בשוכבי ובקומי,אישה",ואת "וודקה ולחם",וכדינם של כלל האהבות גדולות כקטנות כנראה שעם הזמן מתרגלים...עד כדי כך שאת הספר האחרון שלה "אחותו של הנגר" כבר הרשתי לעצמי להניח בצד אחרי עשרים עמודים,ולומר לעצמי שמותר לי כבר לא להתלהב... (משהו שם עם עלילה לא התחבר אלי.)ממש כמו אישה שאומרת לבעלה אחרי שלושים
שנה : תשמע אתה בסדר גמור אבל עכשיו אני זקוקה לקצת שקט .
אז "פרפרים בגשם" הוא פשוט ניפלא. גולת הכותרת שלה לדידי כמובן.
ומי שאוהב את סיגנון כתיבתה - יתמכר!
יופי של ספר!!!!!!

קראתי את הספר לפני כ-3 שנים. אני לא יכולה לשכוח את התחושה שהספר הזה העביר בי. זה ספר לנפש, פשוט כך.
החלקים הכי אהובים עלי בקריאה של ספרים, זה כשאני מרגישה את הנפש שלי נשזרת בנפש של אחת הדמויות, ולו לשניה. מין רגעי קסם של "אני מבינה בדיוק מה כתוב פה".
לכל האנשים שמחפשים רע ואח בניואנסים הקטנים של נשמה תועה, בשביל זה מירה מגן כותבת.

אני חייבת לציין שאת הסיפורים הקצרים שלה פחות אהבתי, זה
פשוט הרגיש לי כל פעם קצת מדי. אבל "ימים יגידו, אנה" ו"וודקה ולחם" אלו הם באמת יצירות מופת.

האמת? ציפיתי ליותר. אולי כי אני כבר כמה שנים אחרי שסיימתי לקרוא את "ימים יגידו אנה" ומאז אני רק מחכה לספר הבא של מירה מגן שייצא לי לקרוא. ב"ימים יגידו אנה" בעיקר אהבתי את השילוב המדהים של כתיבה יפהפיה וסיפור מרגש.
ב"פרפרים בגשם" הרגשתי שקיבלתי רק חצי מהעוגה. יש פה כתיבה יפה זה כן אבל אלוהים מבחינת עלילה לא קורה פה כלום!
רופא משפחה מתמודד דרך העלאת זיכרונות עם העובדה שאימו אשר נטשה אותו בתור ילד חוזרת לחייו.
כל הספר זה בעצם חיטוט עצמי בזכרונות ותובנות שיש לו מילדותו עם סבתו ועם אימו לפני ואחרי שהיא נעלמת מחייו.
אני לא אומרת שאיו שם תובנות מרגשות או משפטים יפים אבל כל זה לא מחזיק ספר שלם!
המון פעמים פשוט חיכיתי שיקרה משהו, הכי קטן, רק כדי לתת טיפה גז.
אז הכתיבה היפה אכן גרמה להגיע אל סוף הספר די במהירות אבל אני די מאוכזבת שלא קרה בספר הזה יותר.
שורה תחתונה: לא מתאים לכולם

עם כל הנסיונות שלי לקרוא את הספר,
פשוט לא היה בנינו הרמוניה !!!!!
בסוף החזרתי אותו לספריה אחרי שקראתי איזה 50 עמודים .
לא יודעת לא נוצר בנינו הקליק!!!

אתם מצליחים לשמוע את הפרפרים בגשם, או רק את הגשם?
עצוב כזה הא, מה שקורה לפרפרים בגשם...

הספר לא מספק איזה מתח תהומי, ואפילו לא מתפתח לאן שהוא, רק מספר את ימי הדריכות, ההתלבטות והציפיה של אוריה, לשובהּ של אימו.
אוריה, שננטש 'כרונולוגית' ע"י אימו בהיותו בן 10, הופקר למעשה עוד קודם לכן מבחינה רגשית.
יום אחד, לא כל כך בהיר, מרעידה אימו את חוטי חייו השבריריים, ומודיעה לו שהיא חוזרת אחרי 25 שנות תוהו.
מאותו רגע, חייו חולפים כסרט(ת) במוחו ונפשו. הוא משקיף על העולם מנקודת הבדידות, על אף שגדל אצל סבתו האוהבת, וקיבל אצלה בין עצי הרימון והצפצפות, לא רק תפוחי אדמה חמים, גם ידיים חמות, לב רגיש וחכמת חיים.

אוריה נעשה רופא בעל רגישות אנושית למטופליו,
אך עם כליאוּת רגשית-אישית.
הוא אינו בוטח באהבה, ובאדם בכלל.

מגן אמנם לא דנה בשאלות, אך אלו מתעוררות וצפות:
איזו השלכה יש לִשְנות הילדות על הנפש? במיוחד השפעת הקשר בין הורים לילדיהם.
האם קיימת מחילה על נטישה רגשית או פיזית?
מה מקום האחריות של המבוגרים למעשיהם, למחויבות שלהם. מביאים ילדים לעולם, ו...

הכתיבה של מגן דימוּיִית ומטאפורית, גם אם לפעמים היא ניגרת כדבש. (קראתי כל ששת ספריה. ספרו לי כשיצא השביעי ;).
אני אוהבת את ההבעה הרגישה שלה. היא מתארת סיטואציות יומיומיות, מעוררת את דקוּת המחשבה והמודעות להתרחשויות הטריוויאליות שבחיים, ומאירה אותן באור חשוף, ישיר מדַי לפעמים, כמו מטיחה בפרצוף , הודפת מסכות...

החיבורים שעושה מגן בשפה הביתית מתובלים ברוטב פיוטי, עם נגיעות תנכיו"ת וציורי טבע.

כּנרת~~
~.~.~.~.~.~.~.~.~

ספר כבד. לא פרפרים ולא גשם...
הייתי אומרת יותר חיטוט נפש מיותר ונסיון לפסיכולוגיה
בגרוש.
לא אהבתי. לא התחברתי, ומייד החזרתי.

כל ספר של מירה מגן מפעיל לי צ'אקרה אחרת וזה הפעיל את השמש..

אחרי שקראתי את "ימים יגידו אנה", מירה מגן נכנסה לרשימת ספרות עברית אהובה (רשימה מצומצמת-מאוד!).
"פרפרים בגשם" הסיר אותה מהרשימה, וכנראה, היא גם לא תחזור. הקונספט היה מעניין והמתח נבנה (בצורה מגושמת ולא אחידה) איכשהו, אבל העלילה לא זרמה, הקפיצות היו מהירות בין הזמנים, החזרות המיותרות על נושאים/מושגים מסויימים פשוט היו מעייפות.
הספר הסתיים מבחינתי בעמוד 100 (ואני עדין לא יודע איך החזקתי רחוק כל כך) אפילו לא טרחתי לקרוא את הסוף.
אכזבה.