לפני שלקחתי את הספר, קראתי את חוות דעתו של הקורא Stroblle מקריית אונו, ומן הסתם אמרתי לעצמי: "כזה גרוע - לא יכול להיות, הבחור בטח מגזים".
לאחר ש"צלחתי" חצי ספר, שהיו מבחינתי מאה עמודים יותר מדי... מצאתי את עצמי מזדהה עם דעתו - בצורה כמעט מוחלטת.
הספר מביא את סיפורו של נער שגדל במקום מסוים וכעבור כחמישים שנה, כשהוא פרופסור להיסטוריה של האומנות, חוזר לכפר אל מקום שבו בילה חופשה עם משפחתו, על שפת הים.
מאד מוזר לקרוא את חוויות ילדותו המתוארות בשפה מאד זרה לסיטואציות המובאות בפנינו, בעבר ובהווה.
אביא דוגמה או שתיים מהספר, למה כוונתי:
"...חשתי שאני חודר דרך קרום התודעה גרידא לתוך מצב אחר, מצב עלום שם, שהחוקים הרגילים אינם תקפים בו, שהזמן נע בו בצורה שונה אם הוא נע בכלל, שבו איני חי ואיני הדבר האחר ובכל זאת נוכח ביתר חיוניות מכפי שיכולתי להיות נוכח אי פעם במה שאנו מכנים בלית ברירה בשם העולם האמיתי. ואפילו שנים לפני כן, כשעמדתי, לדוגמה, עם גברת גרייס בחדר המגורים המואר, או ישבתי עם קלואי בחשכת הקולנוע, הייתי שם ולא הייתי שם, הייתי עצמי וגם רוח הרפאים של עצמי, כלוא בתוך הרגע ובכל זאת על סף הסתלקות. אולי החיים כולם אינם אלא הכנה ארוכה להסתלקות מהם."
תסכימו אתי שזה לא בדיוק הסופר הרוקי מורקמי...
ועוד דוגמה, כמעט ארעית, למי שזקוק ל"חיזוק" נוסף:
"קלואי הייתה שקועה בתלישת נקודות הגלד מעל צלקת אדומה מתחת למרפקה, שם נשרטה מקוץ יום קודם לכן. בחנתי את פצע השרך בקרסולי, תלם ורוד זועם בין גדות משוננות שקופות של עור לבנבן. לא זב ממנו דם, אך במעמקי החריץ בהק נוזל הלימפה הצלול - דם האלים..."
ועל כל זה, ואף יותר, מלא גב הספר בתשבחות על כישרון הסיפור של באנוויל, שהוא: "אחד מאמני הפרוזה הגדולים של דורנו." לא פחות!
מצטער, שיסלחו לי המבקרים, הסופרים והפייטנים, הפעם, אני ממש לא בצד המתלהב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
