אני לא קוראת בדרך כלל ספורי אימה. לא בגלל אנינות, יותר בגלל פחד. כך שקראתי ספר או שניים של קינג ומאז פחות או יותר לא התקרבתי אליו, עד שנתקלתי בדולורס קלייבורן המצויין, ובספר הזה, עונות מתחלפות שמישהי באחד הפורומים כאן נתנה לי את שמו.

הספר הזה כולל ארבע נובלות שלפי עדות קינג כל אחת מהן נכתבה מייד לאחר שכתב רומאן. שניים מהסיפורים עובדו לסרטים מצליחים:"חומות של תקווה" ו"אני והחברה". שני האחרים לא מוכרים.

קינג יודע לספר סיפור. סיפוריו הם בעלי קצב נכון, תאוריו מאפשרים לקורא להיכנס לתוך הסיפור, הוא מצליח לתמרן היטב את רגשות הקורא וגם בסיפורים הבדיוניים ביותר לא אמרתי לעצמי: "רגע, איך זה יתכן?"

הסיפור השני בקובץ, "תלמיד מצטיין מדי" היה בעיני המעניין מכולם (וגם המחריד ביותר). בסיפור זה קינג מנסה - ודי בהצלחה, לדעתי - להתחקות אחר מקורות הרוע. ולא זו בלבד - הוא בוחן אותו על שתי דמויות שיהיו הכי פחות חשודות ברוע בחברתנו: ילד וזקן. יש, כמובן, יותר מהסבר אחד לתופעת "היורה המטורף" הקיימת בעיקר בארצות הברית: - מישהו עם רובה מתמקם על כביש ראשי או במוסד חינוכי מתחיל לירות לכל עבר והורג רבים. קינג הצליח בסיפור הזה לגרום לי להבין איך זה יכול לקרות, דווקא במדינה שחרתה את השפע הרכישה (והניקיון) על דיגלה. הרוע, לדעתו של קינג, משמש שסתום ביטחון ללחצים רגשיים, ומהווה התנהגות המחזקת את עצמה.

בסוף הספר יש "אחרית דבר" מאת המחבר. קינג פונה בו אל קוראיו ללא תיווך סיפור, "מגלה" להם סודות מהחדר, מתוודה על ליקויים שלו ומעריך עצמו כסופר "פשוט". מעשה מחשבת של תימרון רגשות הקורא, שמיד הופך חבר שלו.

כך או כך, הספר טוב, גורם הנאה ופיסת מחקר על מקורות האישיות האמריקאית.

זהו הספר היחידי שתקראו בקולו של מורגן פרימן, וזו סיבה מספיקה לקרוא אותו (בתנאי שראיתם לפני את הסרט "חומות של תקווה" שהתבסס על הסיפור הראשון מתוך הספר, "ריטה היוורת והבריחה משושנק", אבל באופן כללי, לא הייתי ממליץ לכם לראות את הסרט קודם, תנו לדמיון הקריאה להתפרע).הסיפור המופלא, המרגש והמחכים הזה מלמד על האיכות והגאונות של כל ארבעת הסיפורים שמופיעים בספר הזה. שלושת האחרים, ששניים מהם הפכו לסרטים ("תלמיד מצטיין מדי" ו"אני והחבר'ה"), הם יצירות מופת בזעיר אנפין. סטיבן קינג מתגלה במלוא הדרו כגאון ההבנה לליבם של בני אדם, שכל צפונותיהם נגלים למכונת הכתיבה האלוהית שלו. בארבעת הסיפורים, עוברים הגיבורים מסע פנימי, בלי יותר מדי אימה, אבל עם הרבה מאד אנושיות וריגוש, שיגרמו לכם לרצות לסגור לרגע את הספר ולהרהר עמוקות במה שזה הרגע קראתם, לפעמים גם עם דמעה קטנה שמאיימת לזלוג החוצה (במיוחד הסיפורים "ריטה היוורת והבריחה משושנק" ו"הגופה"). מי שמחפש ספר שמקנה הרבה תובנות וכלים יקרים לחיי היומיום, זה הספר המומלץ מכל 13 ספריו של סטיבן קינג שקראתי עד כה (ראו בדף האישי שלי).
הערה אחרונה: הסיפור "תלמיד מצטיין מדי", הוא הסיפור שלדעתי ממחיש יותר מכל את משפטו הגאוני של ניטשה: "אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך בחזרה", ובסיפור הזה זה מתגשם באופן מפלצתי.
תהנו!

כרגע סיימתי את הספר, והאמת היא שקשה לי לכתוב על הספר
ביקורת. הוא היה טוב. אפילו קרוב למעולה.
ובכל זאת קשה לי לתת לו חמישה כוכבים, כי משהו בו לא
ממש זרם לי בו....
אבל בואו נתחיל מההתחלה.
אחרי הרבה הרבה זמן שחיפשתי את הספר(כי מסתבר שהוא דיי נדיר) בסוף מצאתי אותו בספריה.
ממש שמחתי. אפילו התלהבתי.
אני פשוט זכרתי את שני הסרטים שמבוססים על שתיים מהנובלות שבספר(חומות של תקווה ו-אני והחבר'ה)לטובה.
השאלתי אותו והתחלתי לקרוא אותו בשקיקה.

הסיפור הראשון היה "אביב של תקווה" או ריטה הייורת והבריחה משושנק".
הסיפור מסופר דרך נקודת מבטו של רד, על אנדי דופריין שמואשם על רצח אשתו ומאהבה,
ודנו אותו למאסר עולם.
אז ככה.
מצד אחד, הסיפור מסופר בשפה מאוד פשוטה אך רגישה(כיאה לסטיבן קינג),
ומצד שני משהו בכל זאת היה לי חסר.
אני לא מצפה שהסרט והספר יהיו אותו הדבר, אבל משהו בספר פיספס את אותו
הקסם שהיה בסרט.
אולי כי הסרט הועבר בצורה אפילו יותר רגישה, אולי כי חצי מהדברים שהיו בספר שונו
לסרט(והרבה מהם לטובה), ואולי בגלל שאני דיי אוהבת את מורגן פרימן וטים רובינס.
בכל מקרה, הסיפור היה טוב, אבל מה לעשות, הסרט היה יותר טוב לדעתי.

הסיפור השני "קיץ של שחיתות" או "תלמיד מצטיין מידי"
מספר על טוד, תלמיד מעולה שמגלה כי שכנו היה קצין S.S במלחמת העולם השנייה,
וסוחט אותו שייספר לו על כל מה שקרה שם, בתור מקור ראשון.
אבל העניינים מתחילים להסתבך ושניהם מפתחים יחסי תלות אחד בשני.
הסיפור היה דיי טוב, אם כי היה בו משהו קצת מופרך והזוי....
אבל כנראה בגלל ששתי הדמויות קצת לא שפויות בראש, אז אולי התפתחות העלילה כן הגיונית.
סיפור דיי טוב בתכל'ס, אבל הרגיש טיפה קצר ולדמויות היו מניעים מוזרים ופעולות מוזרות.

הסיפור השלישי, המקסים ביותר בכל הספר,
הוא "סתיו של תמימות" או "הגופה",
מספר על גורדי(שהוא המספר וגיבור הסיפור),כריס, טדי ווורן.
ארבעה חברים שלקראת סוף חופשת הקיץ יוצאים למסע של חיפוש גופה של ילד בן גילם, שנהרג ביער בגלל רכבת חולפת.
הסיפור מגולל את חוויות המסע, הקשרים שלהם אחד עם השני ועל הקשרים עם המשפחות שלהם.
אין ספק, זה היה הסיפור הכי מקסים בספר, וטיפה הצטערתי שקינג לא כתב אותו כסיפור בפני עצמו.
היו בו דברים שאפשר היה לפתח אותם וממש לעשות סיפור הרבה יותר ארוך ושלם בפני עצמו.
גורדי וכריס היו שתיי הדמויות האהובות עליי. כמה רגישות בשתי הדמויות
האלה, קשר חברי מקסים, משעשע, תומך. זה הרגיש כ"כ אמיתי.
מציאותי.
האמת שהסרט והסיפור הזה ממש משתווים מבחינתי(למרות שבסרט שינו כמה דברים, אבל מילא).

הסיפור האחרון היה "סיפור של חורף" או ,נשימה נכונה".
בעיקרון הסיפור מספר על מישהי שמוכנה ללדת בכל מחיר, גם בנסיבות המוזרות ביותר. ככה
בכל מקרה היה כתוב בתקציר....
האמת היא שפשוט אחרי כמה עמודים הסיפור ממש שיעמם אותי, אז דילגתי לפרק שבו הופיע הסיפור עצמו.
הסיפור לא היה כ"כ טוב לדעתי, לא מעניין, לא מפחיד, פשוט..... רגיל.
לא, ברור שהסוף שלו לא היה כ"כ רגיל(מי שקרא יבין), אבל הוא לא באמת עורר בי משהו.
לא תחושת היזדהות. נאדה....

בסוף הספר, הופיע "אחרית דבר" ששם סטיבן מתחיל לספר על איך הוא כתב את הספר,
על ההרגשה של להיות מקוטלג כסופר אימה וכו'....
גם זה, משום מה, לא היה כ"כ מעניין(ב"אפלה מוחלטת אין כוכבים" זה היה יותר מעניין).



בקיצור, האם אני ממליצה על הספר?
כן, למרות כמה מינוסים שציינתי, אני ממליצה עליו,
כי למרות הכל, הוא עדיין ספר דיי רגיש, מעורר מעט אימה וחרדה ומהנה.
אני חושבת שאפשר לוותר על הסיפור האחרון.
לא חייבים לקרוא אותו לדעתי.

הכי טוב של קינג. לא סתם 2 מתוך ארבעת הספרים נהפכו לסרטים מצויינים ( אני והחברה, וחומות של תקוה)

שני הסיפורים האחרים , אחד מעולה על ילד שמתחקר זקן בשכונה שהוא חושד שהוא פושע נאצי, והתהליך ההרסני ששניהם עוברים. פשוט מעולה . נשאר איתך לאורך הרבה זמן

עוד סיפור אימה על אישה בהריון , קצת יותר מבולבל.

יש את הסיפור של אני והחברה, על הילדים שיוצאים לחפש גופה. סיפור פשוט טוב.
וכמובן חומות של תקווה שלא צריך להוסיף עליו מילה , לא פחות טוב בפיפס מהסרט ( רק שמורגן פרימן לא אמור להיות שחור .. )

סטיבן קינג הוא אחד הסופרים האהובים עליי. בהתחלה אהבתי אותו בגלל ספרי האימה שכתב, אך עם הזמן למדתי להעריך אותו כסופר מוכשר. כשגיליתי את אוספי הסיפורים הקצרים שלו והנובלות התענגתי במיוחד - לטעמי הם מוצלחים יותר מספריו עבי הכרס (להוציא את ה"עמדה" ו"זה" - 2 יצירות המופת שלו).
הקובץ הזה מכיל 4 נובלות, שעל פי שלוש מהן נעשו סרטים. אף אחת מהנובלות אינה סיפור אימה. הספר מחולק לפי עונות השנה.

הסיפור הראשון, Rita Hayworth and the Shawshank Redemption, מסופר מנקודת מבטו של רד, אסיר בכלא שאושנק, והוא מספר על אסיר אחר, אנדי דופריין, במשך תקופת זמן ארוכה של יותר מארבעים שנה. דמותו של אנדי, בנקאי שמואשם ברצח כפול של אשתו ומאהבה, מתוארת בעדינות, בהערכה ואפילו באהבה. הנובלה הזו מוקדשת לאביב, תקופה של תקווה, ואכן, דמותו של אנדי מושכת כ"כ את רד כיוון שנראה כאילו הסביבה הקשה בה הוא נמצא אינה נוגעת בו בכלל. קינג מצליח להבדיל ולבודד את דמותו הייחודית של אנדי בסביבת הכלא, עד שתוך כדי קריאה תמיד דמיינתי אותו כמוקף הילה זוהרת סביבו.
על פי סיפור זה נעשה כמובן סרטו המפורסם והמוצלח מאוד של פרנק דרבונט, "חומות של תקווה". את הסרט ראיתי (יותר מ-10 פעמים...) לפני שקראתי את הנובלה, ולמרות שהסיפור הרגיש הזה, הממלא את הלב בתחושת תקווה וחמימות כלפי האדם, הוא נפלא, לטעמי הוא נופל ברמתו מהסרט. ראשית, עלילתית, דרבונט פיתח את העלילה והוסיף לה כמה טויסטים מעניינים. בעיקר יש הבדל בדמות הסוהר (ביירון הדלי, שמשוחק בסרט ע"י קלנסי בראון) ומנהל הכלא, שבנובלה הם בעצם מספר דמויות (כולן נוראיות ומעוררות זעם על רשעותן) לא עמוקות במיוחד. בנוסף, המשחק של מורגן פרימן וטים רובינס כ"כ נחרט בזכרוני, עד שהוא חסר לי מעט תוך כדי קריאה. הבמאי גם השתמש בכמה "כלים הוליוודים" סוחטי דמעות שאין בספר (כמו האסיר הזקן והעורב שגידל) שלא מנוצלים בספר. לעומת זאת, בספר קינג מוסיף כמה אנקדוטות היסטוריות מעניינות לגבי בתי כלא בעבר, שגרמו לי לצמרמורות קשות.

הנובלה השנייה היא Apt Pupil, והיא מתייחסת לקיץ של שחיתות. בגדול, היא מספרת על נער כל-אמריקאי שמגלה ששכנו הזקן הוא פושע מלחמה נאצי שמתחבא מאימת המוסד וכו', ומחליט לסחוט אותו כדי שהזקן יחלוק עימו את סיפורי הזוועה מתקופת המלחמה. זו הנובלה הארוכה ביותר בספר, וגם הקשה ביותר לקריאה. הרבה זמן נמנעתי מהספר הזה בגלל הנובלה הזו. קודם כל היה לי קשה להתמודד עם ההתייחסות של סופר אמריקאי לא-יהודי לנושא השואה, הקדוש כ"כ אצלנו. אצל קינג השואה היא ארוע זוועה ככל ארוע זוועה אחר שמתרחש, כמו רצח של ארדם אחד ע"י שכנו. הנאצי הוא לא יותר מרוצח המונים מתוחכם. לכמה רגעים אפילו מתעוררת סימפטיה כלפיו, כאשר הוא נסחט ע"י הילד. לי היה קשה מאוד עם זה. אין לי כוונה לפתוח דיון על תפיסת השואה, והיחס שלנו כלפיה בניגוד לפשעים אחרי שנעשים בעולם, אבל התיאור של קינג לא היה לי קל לקריאה, והפסקתי את הקריאה לא מעט פעמיים ודנתי עם עצמי ברגשותיי. קינג גם מתאר את סיוטי הרדיפה של הנאצי בשל הסחיטה שהוא עובר, והפחד שלו להתגלות, ואלו קטעים מרגיזים במיוחד. בכלל, קשה לי לקרוא ספר ששתי הדמויות הראשיות שלו מתחרות בכמה אפשר לתעב אותן. המשכתי לקרוא רק כי רציתי כבר ששתיהן ימותו...
כסיפור, הנובלה כתובה היטב, ובהחלט מעוררת רגשות עזים. את חמשת העמודים האחרונים של הסיפור קראתי בהליכה ברחוב, כי לא יכולתי להתנתק ממנו.
גם על פי נובלה זו נעשה סרט, אך לא יצא לי לראות אותו.

הנובלה השלישית היא The Body, והיא מתייחסת לעונת הסתיו, להתבגרות וליציאה מהתמימות הילדותית. על פיה נעשה הסרט הנהדר של רוב ריינר, "אני והחבר'ה". היא מספרת על מסע של ארבעה ילדים לראות גופה של ילד אחר, שנהרג עח פסי רכבת, והיא, כמוובן, מסע ההתבגרות שלהם. מעולם לא קראתי ביוגרפיה של קינג, אך אני מניחה שיש כאן הרבה זכרונות ילדות שלו. הנובלה מתארת להפליא את הילדות בשנות ה-50' במיין, את נפשם של ילדים בני 12, את כאבו של הילד המספר, שבעקבות מות אחיו הבכור האהוב הפך ל"בלתי נראה" להוריו האבלים. זו הנובלה המוצלחת ביותר בספר, סיפור אנושי קטן ומרגש. הסרט דומה מאוד עלילתית, אבל גם מי שיודע את הסרט בעל פה עדיין יהנה מאוד לקרוא את הנובלה - יש משהו ייחודי מאוד בצורה בה קינג כותב. הוא מקפיד כל כך על הפיכת הדמויות שלו לאנשים אמיתיים, עם עבר, היסטוריה, אופי, חולשות, אנקדוטות...דברים שלעולם אל יוכלו לעבור בסרט, לא משנה כמה טוב הוא.

הנובלה האחרונה, והקצרה ביותר, היא The Breathing Method, והיא סיפור של חורף. לא ידעתי כלום על הנובלה הזו כשהתחלתי לקרוא אותה (לא היה שום תיאור בגב הספר). לא ארצה להרוס, לכן רק אגיד שהיא סיפור שמספר מישהו לקבוצת אנשים. אני מאמינה שמי שקרא ספרות אמריקאית של תחילת המאה יזהה מהיכן קינג שאב את ההשראה, אבל לי אין כ"כ למה להשוות. זה סיפור קטן ומהנה, עם טוויסט נחמד בסוף. לטעמי היא נמרחה קצת יותר מדי בכמה מקומות, וטוב שהיא מוקמה בסוף, כי היא לא משתווה לשלושת הנובלות שקדמו לה, ומי שיתחיל איתה את הקריאה עלול לוותר.

ממליצה בחום רב, אחד הספרים הטובים של קינג שקראתי

הפירוש שלי לסיפור הקצר של סטיבן קינג "אביב של תקווה (חומות של תקווה)" אשר מופיע בלקט סיפורים זה.

מה שאני לקחתי מסיפור או איך שאני מפרש את הסיפור הזה, זה שסטיבן קינג בעצם כתב על איך הוא הציל את עצמו מעצמו. אני מניח שלפני שסטיבן קינג היה סטיבן קינג אף אחד לא האמין שהוא באמת יהיה "סטיבן קינג" חוץ ממנו ואולי עוד כמה אחדים שבאמת הכירו אותו. כל מילה קטנה שנכתבה על הדף הלבן, זה עוד חפירה קטנה בחומות הכלא של סטיבן קינג עד אשר הוא עשה את הלא יאומן והצליח לצאת לחופשי, להיות סטיבן קינג. הכלא מסמל את המצב שבו הוא היה נמצא, כל אחת מהדמויות מסמלת מבחינתי איזה צד באמונה העצמית של סטיבן קינג בהקשר ליכולתו להשתחרר מהכלא אם זה אפשרי או לא אפשרי , סטיבן קינג הצליח, הוא השתחרר, הוא ברח מהכלא, אני גם מתכוון לצאת מהכלא או לפחות להאמין שאני גם יכול לצאת מהכלא אם אני רק אמשיך לכתוב, אם אני רק אמשיך לחפור.

הסיפור הראשון הוא ריטה הייוורת והבריחה משושנק. לפי הסיפור הזה נעשה הסרט חומות של תקווה. למי שלא ראה את הסרט, הסיפור עוסק באחד, אסיר בשם אנדי דופרין, שנכלא בעוון רציחת אשתו והמאהב שלה. מובן שככל אסיר הוא חף מפשע, אבל אנדי דופרין נפל לחוסר מזל של "ראיות" ועדויות, שהדביקו לו את הפשע. אנדי נכלא, אבל זה שמספר את הסיפור, האסיר רד, מתאר את אנדי כאחד שיש סביבו מין מעיל העוטף אותו ובתוך המעיל מהלך אדם חופשי.

בשל הכשרתו של אנדי כבנקאי מוכשר, הוא מתחיל לסייע למנהלי הכלא ולאסירים לסדר את ענייניהם הכלכליים ואלה מעניקים לו חסינות מאסירים אחרים, ממנים אותו לספרן הראשי ומעניקים לו תא פרטי.

יום אחד נודע לאנדי שאסיר אחר התפאר ברצח אשתו והמאהב שלה. אנדי מנסה לשכנע את מנהל הכלא לשמוע את האסיר האחר, אבל מנהל הכלא בוחר לשמור את הבנקאי הפרטי שלו בכלא ולא לאפשר את שחרורו. זה הזמן בו מחליט אנדי שהכלא מיותר עבורו והוא מחליט לברוח.

נובלה זו מרתקת, הדוקה, כתובה היטב, קצרה וקצבית. בהחלט שווה קריאה.



הסיפור השני הוא תלמיד מצטיין מדי. גם על פיו נעשה סרט שלא ראיתי ולכן אין מה להשוות.

זהו סיפורו של טוד בודן, תלמיד אמריקאי בן 13. יום אחד הוא מגיע אל ביתו של ארתור דנקר הזקן ומבקש לשוחח עמו. הזקן לא שש לשיחה, אבל מכניס את הנער. בשיחה המתפתחת מבהיר לו הנער כי הוא יודע על עברו הנאצי של הזקן. הזקן מודה. טוד דורש לדעת עוד ועוד והשניים מתחילים בשיחות בהן לומד טוד על זוועות המחנות, זוועות שיצר דנקר-דוסאנדר כמפקד מחנה פאטין.

טוד מספר לזקן שהפקיד מכתב אצל חבר, שאם יקרה לו משהו החבר יספר את סיפור המעשה כולו. הזקן אינו חפץ בחשיפת עברו ועושה על מה שהנער מבקש ממנו. טוד מבלה אצלו זמן רב, ציוניו מדרדרים, הזקן מבקר בבית הספר כסבו ומבטיח שיפור בציוניו של הנער ואלה אכן משתפרים. ההורים לא יודעים דבר. לאחר 3 שנים וגופות רבות בדרך, העניין בא אל סוף טרגי ושטוף דם.

מחומרים מבטיחים רקח עבורנו קינג סיפור דוחה ומרתיע כל כך, בעל ניחוחות רעים ומחניקים שממש קשה להבין על מה ולמה צריך הקורא הנבון בכלל להתעמת עם סיפור שכזה.



הסיפור השלישי הוא אביב של תקווה, שעל פיו נעשה הסרט "אני והחבר'ה".

הסיפור עוסק בחבורה של נערים בני 12, בימי החופשה האחרונים שלפני תחילת הלימודים. אחד מהנערים שומע במקרה את אחריו הגדול מדבר עם חברו על גופה שנעלה ונמצאת כנראה במקום כלשהו, כ-30 ומשהו קילומטרים מהמקום בו הם גרים. אותו נער, ורן, מגלה זאת לחבריו טדי, כריס וגורדי והם מחליטים לצאת ולמצוא את הגופה.

המסע אל הגופה הוא גם מסע של נעורים, של חברות ושל הרפתקה. גורדי, מספר הסיפור, הוא הנער שעתידו לפניו והשאר נועדו להיות פועלים פשוטים. אבל גורדי לא חושב שהוא יכול להיפרד מחבריו עד שבשלב מסוים כריס, חברו בנפש, חובט בו נפשית ואומר לו שהוא חייב להמשיך בלימודים עיוניים ולהגיע רחוק כסופר. בסופו של דבר, גם כריס, בן למשפחה ידועה לשמצה, ממשיך לקולג' עם גורדי והופך לעורך דין.

אבל רוב הסיפור הוא סיפור המסע, גילוי הגופה וההתקלות בסופו של דבר בחבורת הבריונים הבוגרת יותר, המבקשת להיות זו שגילתה את הנער האובד.

את הסיפור קראתי לאחר שראיתי את הסרט בפעם החמישית או השישית. הסיפור שבספר תפור בגסות, גס רוח מקיר לקיר וחסר לגמרי את העדינות המלווה את הסרט מראשיתו ועד סופו הנוגע ללב. מי שצריך לבחור לראות את הסרט או לקרוא את הסיפור, אין ספק כלל שהטובה תצמח דווקא מסרטו של רוב ריינר, שהצליח להפיק סרט מופלא, מענג, תמציתי ועם דגשים נכונים. השילוב בין ריבר פיניקס ו-ויל ויטון הוא מהמקסימים שנראו על הבד. זו חברות שאמיצה וקסומה ממנו אין רואים כזו מעשה יום יום.

מי שראה את הסרט ורוצה לקרוא את הסיפור יגלה שישנם מעט שינויים לא חשובים ובעיקר גסות רוח בלתי נסבלת, שחמקה בשלמותה מהסרט הנקי והנפלא.



את הסיפור הרביעי והקצר כבר לא טרחתי לקרוא. כנראה שאת צורת הכתיבה של קינג אני לא ממש מחבב. לפני למעלה מ-20 שנה קראתי את הניצוץ ואז זכור לי שלא ממש רציתי להוריד רגליים מהמיטה ארצה, שמה תקפוץ לה כרית מתוך ארגז המצעים ותנשוך לי את הרגל.

הספר הזה התחיל מסיפור יפה, הבריחה משושנק, אבל הלך והדרדר. אין ספק, שקינג יודע לרקוח מעשים שונים ומשונים. אבל הטיפול בהם כה גס רוח, כה מטונף ודוחה שספק אם יש בכלל תמריץ להגשת לספר אחר שלו.

אמנם מתוך ארבעתם קראתי רק את "חומות של תקווה", אבל מוכרח לאמר שאכן שינוי מרענן בז'אנר של סטיבן קינג. עלילת הספר הינה אכזרית, מפחידה, אך גם אנושית. קשה ואמיתית. נוראית, אפילו נוראית מאוד. כל המתואר שם אמת לאמיתה - אכזרית, אך גם עם נקודות אור - כגון שבעולם כזה נורא כמו כלא, בן אדם יכול לשמור על צלמו למרות כל הניסיונות הקשים שעבר. הספר שווה מאוד, מומלץ בחום

הספר מעולה ודרמטי אבל הנובלה "תלמיד מצטיין מדי" הייתה קצת יותר מדי מזעזעת וקינג בהחלט יכל לצנזר כמה קטעים. הסרט "אני והחבר'ה" שיצא על פי הנובלה "הגופה" הוא בין האהובים עליי ביותר.