השלכותיהם של מעשים-

אישה ניצבת אל מול הגרדום. היא משתדלת בכל כוחה להמעיט בתנועת שרירי פניה, משתדלת שפניה יוותרו חתומים אך הבהלה והבלבול אופפים אותה עמוק פנימה, בתוככי לבה הדואב והמאשים. החרד מפני הבאות והצופן לה.
היא איננה יודעת כיצד הגיעה לסיטואציה זו, אף על פי שבתוך תוכה הסיבה ידועה. היא חטאה חטא חמור, עברה על חוק אלוהי ובחברה הקפדנית שחיה בה, החליטו להענישה, כיאה לאדם העובר על החוק. פה אחד החליטו להמתיק את עונשה ומעונש מוות וודאי עונשה יהיה להיות דוגמא חיה למה הוא חטא ומדוע אסור לעשותו, למען יראו וייראו. שמירתה הקנאית על שותפה לנורא מכול והתעקשותה על אי-תשלום מס שפתיים מחמיר בעיני התושבים את דמותה בעיניהם. דמות שהיא ענוגה מחד גיסא אך מאידך יש בה מן המפלצתיות, בייחוד בילדתה הפעוטה שהיא ילדתו של יציר האופל.

אישה זו שמה הסטר פרין והיא אוחזת בידה תינוקת בת מספר חודשים. תינוקת אשר מהווה הגילוי המרשיע לעבירה שעברה. לצד זאת, אזרחי העירייה בה היא חיה, אינם שבעי רצון ומצמידים אל חזה, כברזל מלובן וחם, אות קין. אות קין שהיא נאלצת לשאתו לכל ימי חייה.

הספר נפתח בשיאו. נפתח בחטא שהתרחש, ללא ידיעה מה גרם לו וכיצד התגלגלו המאורעות. הסופר מכה בברזל בעודו חם ומנחית עלינו את תוצאות מעשיה של הברייה המסכנה כבר מהאות הראשונה. כבר מן העמוד הראשון הקורא מתלווה אל הסטר המנודה, שצוותה לעמוד במשך יום שלם לצד הגרדום, אותו סמל מצמרר, ולהיות מוקיון חי ללעג ולקלס, להנפות אצבע וצקצוקי לשון על המעשה שאין לעשותו.שאם חפצים בחברה מתוקנת וטובה, כמהת דת ואלוהים, יש להקפיד על כל פרט, ולו המדוקדק ביותר,
ובתקופה בה מסופר הסיפור, שהיו תולים נשים בעוון מעשי כישוף ביד רחבה, גם אם לא הובאה הוכחה קולעת וחותכת למעשיהן, אין זה מפליא שינהגו כך באישה כמו הסטר שהשלכות מעשיה צרורות בצרור בגדים אשר זע בין כפות ידיה.

מעשיהם של בני העירייה, לשפוט אדם ולסלקו מפניהם, בעת הצורך, אינה מחדשת דבר. גם בימינו המודרניים אנו עדים להקזת דמו של אדם, בין אם ישנה אמת באשמתו ובין אם לאו. רק האמצעים לביצוע הרעות החולות הללו התחלפו. במקום בימה שערב רב נאסף סביבה, על מנת לבחון את המואשם הבא, הבימה היא הרשת החברתית והטלוויזיה. כל ארחי פרחי רשאי לצלוף באחר כאוות נפשו, אותו אחר שישב לדסקס על ספל תה.

הסופר מעמיק לבחון את התופעה ולהאיר בפנינו את כל צדדיה פעם אחר פעם. חטאה של הסטר ותוצאותיו מרצדים מולנו כמו אורות ניאון מיושנים. רגשות האשם של הסטר וניסיונותיה לכפר על פשעה מכסים כל משפט בספר וגם כשניסיונותיה המאומצים לנקות את הכתם אשר הוצמד לחיקה בעקשנות רבה כאילו עומדים להניב פרי, הם מיד מתפספסים כי ישנה תזכורת בדמות בתה, אותה ילדה אנרגטית, יפיפייה שיופיה מכשף, שמא אינה בת אדם היא אלא בתו של שדון רב תעלולים ומשטמה שהושלך אל העולם להציג לראווה את מעלליו הבלתי נדלים.
הן אות השני והן הילדה הם בבחינת נטל שנגזר על הסטר לסחוב עימה ובלית ברירה לחבוק ולקרב אל חזה וגופה.

עם זאת, הסטר ובתה, פרל, אינן הדמויות היחידות שמושפעות מן המעשה שעשתה הסטר. גם הכומר ארתור דימסדייל, כומר ירא שמיים וצעיר, שתושבי העיר הולכים אחריו בעיניים עצומות ולב שוקק אהבה, הוא חלק ארי בסוגיה הסבוכה שמתפתחת לפנינו בענייני צדק וחרטה, בסיפור חייה הנתעב של הבחורה היפה, ארוכת ושחורת המחלפות שנתפתתה לטעום מפרי גן העדן ובגינו גורשה מהעולם המושלם אשר ברא אלוהים לחזר אחר אהדת התושבים הנשגבת.
ארתור הוא שותפה לפשע ולסוד שניכר לפי התנהלותו שגם הוא אינו יכול למחוק מזכרונותיו ומעברו.. גם הוא, כמו הסטר, מתמודד עם אותן רגשות נחיתות ואשמה שמתעצמים אף יותר מרגשותיה של הסטר שכן הוא איש כמורה ודת, האמור להיות דוגמא ומופת למה יאה לעשותו, והוא זה שסרח. הסרחון המטאפורי והמבאיש שנודף ממנו ידוע רק לשני אנשים, אחת מהן היא הסטר. ההסתרה עמוק פנימה את המתחולל, מתגעש ומתגושש בתוכו, קשה עשרת מונים מהסטר, שעצם ידיעת העונש והצגתו בפרהסיה, מקלה במקצת. מסירה מעל ליבה חלק מכובד האשמה.
לשתי דמויות אומללות אלה מצטרפת דמות שלישית: רופא מבוגר שיהווה הטריגר ויהיה כאות שני שלישי שיעמת את השניים עם שדיהם הפנימיים, שדים שייסרו אותם על משכבם בלילות ויעטרו את גופם כמלבושים כעורים להפליא שיהיו כסמל למרקחת החטא שרקחו יחדיו.

כך אנו למדים שלמרות מימדיו הצנומים של הספר, אין זה מרמז על גדולה אשר חסרה בו. הגודל זניח שכן העומק רב הוא. אין העטיפה והכמות מעידה על העדר איכות. הספר מכשף ביופיו התיאורי והכמעט מאגי, בהתמזגות הטבע עם חששותיהן ולבטיהן של הדמויות. ככל שהדמויות מתחפרות בתוך נפשן ומתבצרות מפני העולם, העצים נדמים לגדולים ומטילי אימה יותר. הנחל המפכפך אוסף אל תוכו את נרגנותם ופחדיהם ועל כל זאת מנצחת דמות על טבעית נוספת, שדה קטנה ותאוות חיים, המרקדת ומתחמקת כהרף עין שאפילו בעיניי אימה ניבטת השאלה: האם אמת היא או בדיה?
סיפור על מוסר, על הקשיים להכיל כאשר המצפון מתדפק והכאב הכרוך בתוצאות הללו. על חמלה שנוצרת בלב הקורא על דמויות הרות אסון שאף על פי החטא הקשה שחטאו, ניכר שהסובבים והגודשים אותם חטאם לא גדול פחות [אם לא יותר] עקב חוסר ההתחשבות והמהירות בה הם מרשים לעצמם להיות תליינם של אלה ששגו ולשלחם אל עמוד התלייה, בלי להכירם ולהבין מדוע עשו מה שעשו.


הביקורת מוקדשת לזשל"ב שהביא לי את הספר. תודה רבה! (:

הסטר פרין היא נואפת. היא מוצגת לראווה לפני כל אזרחי העיר שהבידור שהם זוכים לו מועט וכולל דרשות חמורות וארוכות בכנסייה, וצפייה בעונשם של עבריינים - מהוצאה להורג עד הלקאה. הסטר פרין ילדה תינוקת למרות שבעלה עדיין לא הגיע למושבה החדשה בניו אינגלנד, והיא מסרבת למסור את שמו של שותפה לפשע. לכן פסק הדין של בית המשפט החוקי הוא להעמידה מספר שעות על במת הקלון, ענודה באות השני המסמל את פשעה, אות שעליה לשאת על בגדה עד סוף ימיה. ומשהו נוסף - הדמויות המדברות באותו יום בגנותה של הסטר ובגנות העונש הקל שקיבלה הן נשים צנועות וחסודות, התובעות בלהט עונש מוות או לפחות להטביע את מכוות אות הקלון על מצחה של הסטר פרין. והן מזכירות את הנשים שדיקנס תיאר סורגות למרגלות הגליוטינה ומריעות על כל גולגולת מתגלגלת.

המושבה עליה מספר הסיפור היא אחת המושבות של הפוריטנים בניו אינגלנד. הפוריטנים היו תנועה דתית שצמחה באנגליה, שדגלה באורח חיים סגפני, החדרת הדת לכל תחומי החיים ושמירה קפדנית על מצוות הדת, וראשי הקהילה - גברים כמובן - פירשו את כתבי הקודש כהבנתם, בדרך כלל לחומרה. הם נרדפו באנגליה, גלו מרצונם לעולם החדש והתיישבו בניו אינגלנד. הותורן - פרט פיקנטי - הוא צאצא של פוריטנים מסיילם ואחד מאבות אבותיו היה אחד השופטים שפסקו על שריפת המכשפות. הותורן, כך אומרים, ניסה לכפר בספריו על מעשה השופט ההוא.

כמו שקורה בספרות מאותה תקופה - הספר הזה יצא לאור ב1850 - הסיפור מספר על מעט דמויות: הסטר פרין, בתה פרל, הכומר ארתור דימסדייל והרופא הזקן רוג'ר צ'ילינגוורת. כל האחרים הם רקע ואינם מוזכרים בשמם. יש האומרים שהותורן ניסה להוקיע את הפוריטנים ואת מוסרם הכפול וסיפורו זה - כמו ספרים אחרים שכתב - שמשו אותו במטרתו זו. הקורא אמנם מזדהה עם הסטר פרין האומללה, המעבירה את חייה כצל שותק בשולי העיירה בה היא חיה ואין איש המוכן להביט בעיניה, לא כל שכן לדבר או להתחבר אליה. אולם הותורן היה תוצר תקופתו והסטר פרין גיבורתו היא אשה המקבלת על עצמה את כל ההשפלות בלי להתנגד, תוך הבנה שפשעה פשע כבד. הילדה, פרל מתוארת בגיל שלוש כ"שדה" "רעה" ו"מוזרה" כי היא צוחקת בקול רם ומסרבת לקבל מרות של מבוגרים שאינה מכירה. אני חושדת שאם היו להותורן ילדים משלו הוא כנראה ראה אותם בקטנותם למספר דקות בזרועות המטפלת, והם סולקו מהדרך לפני שהפכו למטרד ובכו, צחקו או צעקו בקול רם...

הספר הזה נמצא שנים רבות ברשימת ה"לקחת לאי בודד" שלי. כשנתקלתי בו כעת, בתרגום האחרון מ 2003 מיהרתי לשוב ולקרוא ולבדוק אולי נס ליחו. אז לא. הוא חי ורלוונטי, מתורגם יפה על ידי סיגל אדלר, ומקומו ברשימה שמור. אמנם איננו מכריחים נואפות לשאת אות קלון על בגדן (?), אבל משפט ההמון שריר וקים גם היום. יחסית לתקופתו הותורן העלה משל מרתק על חטא ועונש, רגשי אשם ההופכים את חיי מי שנושא אותם לגהינום, על נקמה שהורסת את הנוקם, על יופי של גוף ויפי הנפש. עדיין התפעמתי מהסיפור וגם מהמשל והנמשל, מהאירוניה ומהחמלה.
והנשים הכבודות והחסודות הצמאות לדם שהזכרתי? שני הסופרים כתבו את מה שחונכו להאמין בו. ואצל שניהם הנשים חסרות הרחמים הן המבוגרות והקשישות. לנשים צעירות העניקו הסופרים חמלה ואמפטיה בנוסף על יופי ורוך. אני צריכה לחשוב על זה.