לפני מספר ימים פורסם שגרמניה החליטה להעניק צוללת נוספת לידי ישראל, אך הפעם במימון חלקי לעומת אלו הקיימות שמומנו במלואם. מאז סיומה של מלחמת העולם ה-2 והשואה החליטה גרמניה להיות מחויבת לביטחונה של מדינת ישראל ועל כן נקטה בין היתר בצעדים אלו.

ספרו של עוז מכיל שלוש מסות העוסקות ביחסינו המורכבים והאמביוולנטיים שלנו עם גרמניה. הוא בוחן אותם מפרספקטיבה אישית ולאומית ומעלה על פני השטח שאלות כבדות משקל. האם בחלוף עשרים שנה מאז השואה היה נכון לכונן יחסים דיפלומטים לרבות הצבת שגריר שהיה שותף במלחמה ? האם הסכם השילומים מכפר ולו במשהו ? האם עלינו לשים בצד את העבר בבואנו לרכוש מוצרים תוצרתה לרבות קריאת ספרים ? האם על גרמניה מוטלת החובה המוסרית לעמוד לצידנו ? נראה שלשאלה המרכזית והחשובה התשובה כבר ניתנה, אך זה בהחלט לא אמור למנוע מאתנו להמשיך לדון בשאלות הנוספות ונראה שעוז אופטימי לגבי כך.

ספר מאוד מעניין ומעורר מחשבות במיוחד לאור האיום האיראני

כמי שקרא במשך השנים את ספריו של עמוס עוז זכרונו לברכה וממשיך לקרוא אותו גם גם אחרי לכתו (ויש לי געגוע אליו), אתמול יצא לי לקרוא את ספרו "על מדרגות הר געש".

ספר בו כמה מהמסות שכתב, אני אוהב אותן לא פחות ואולי אפילו יותר מספרי הפרוזה שלו, כי בהן הפליא לתאר ולהביע את דעתו על כל מיני נושאים שהרגיש שהם צווי השעה. הספר הספציפי הזה כמה שהוא דק הוא קצר וקולע על היחס בין ישראל לגרמניה. הוא מתאר את זה בראיה לאחור, כהר געש בהתחשב לזה שעל הדרכונים הישראלים היתה פעם נכתבת הערה שלישראלים מותר להיכנס לכל מיני מקומות בעולם פרט לגרמניה.

למה אני מעלה את העניין הזה? ראשית כל בכדי לשתף אתכם ולהמליץ לכם לקרוא את הספר הזה שיש בו ערך רב למרות הנטיה להיתעלם ממנו וחוץ מזה האבסורד העצוב שהיום לא צריכים לטוס לשומקום אותו הר געש נמצא בפתח הבית של כל אחד מאיתנו. אדם לאדם זאב.

* אם קראתם את חוות הדעת הקודמת שלי, "היינו התקומה" של זאב צחור, אתם יכולים לשאול "זאב" באיזו משמעות? ... את חוות הדעת הזאת בניגוד לקודמות כתבתי במקור כפוסט בפייסבוק והוספתי קישור לשיר (מתאים) של דני ליטני - "לפתח הר געש".

ספר מסות קצר מאת עמוס עוז.

הספר מורכב משלוש מסות שנכתבו תחילה כנאומים שנשא עוז לרגל מועדים הקשורים לחייו האישיים וליחסי ישראל-גרמניה.
המסה הראשונה היא המעניינת והארוכה מהשלוש, היא נושאת את השם "בדרך לגרמניה" ונכתבה עם חלוף 40 שנים לכנון היחסים בין ישראל לגרמניה. עוז מתאר את התפתחות היחסים בין שתי המדינות. יחסים שלעולם לא יהיו "נורמאליים" לטעמו. את התפתחות היחסים הוא מציג דרך התפתחות נקודת המבט האישית שלו כלפי גרמניה - תחילה כילד, לאחר מכן כסופר צעיר ולבסוף כסופר ואיש רוח מבוגר ומוכר. המסה הזאת מעניינת מפני שהיא ממחישה היטב את היחס הישראלי לגרמניה לגרמניות בשנים הראשונות שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות של הקמת המדינה והסכם השילומים. הנושא אמנם מוכר לישראלים רבים אך מפני שהפעם הוא מוצג על ידי סופר, הרעיונות המוכרים לכולנו מועברים בלשון עזה ובחיות רבה.

אנשי חינוך, מורים, מדריכים המלווים קבוצות לפולין וקוראים סקרנים המעוניינים להעמיק את נקודת המבט ביחס ליחסים עם גרמניה בימינו ימצאו במסה זו התייחסויות מרעננות לסוגיה.

המסה השנייה והשלישית נכתבו כנאומים שעוז נשא לרגל זכיותיו בפרסים שהוענקו לו בגרמניה. הוא מתייחס במסות אלו הן לביקורת האירופאית המוטחת בישראל העכשווית, הן ליצירותיו ולהתקבלותן בגרמניה והן לאפשרות של קירוב היחסים בין העמים באמצעות הספרות. עוז מתאר כיצד היו אלו הספרים שסללו עבורו כאדם פרטי את הדרך לחידוש הקשר עם גרמניה, עם העם הגרמני ועם התרבות הגרמנית.

כמו כן, במסה "על מדרונות הר הגעש" (שנתנה לקובץ את שמו) מתייחס עוז לתפקידו המוסרי של הסופר כאמן. באחד מן הציטוטים היפים שבספר הוא כותב: "בכל מקום שבו משתמשים במילים מלאות שנאה כמו בגרזים נגד סוגים מסוימים של בני אדם, שם יופיע בקרוב גם הגרזן עצמו. הסופר יכול אפוא לשמש בתפקיד מכבה האש של השפה [..] יכול ובעצם מחויב. [...] בכל מקום שבו מדברים על קבוצה אתנית או דתית או אחרת כעל 'זוהמה' או 'גידול ממאיר' או 'סכנה זוחלת' - יקום נא הסופר ויצלצל, לפחות יצלצל, בפעמון האזעקה של הכפר שלו."


אף על פי ששתי המסות האחרונות מציגות רעיונות פחות ממוקדים, וחוזרות על עצמן לפרקים, יש בהן מדי פעם ניסוחים מבריקים של סופר מנוסה בנושאים שהוזכרו לעיל.

איו ספק שעוז כותב מיומן. ספרון קצרצר שיש בו עניין.