זה מובן מאליו ברגע שאומרים את זה, אבל הרבה נוטים לשכוח שישו לא היה נוצרי – הוא היה יהודי. וכך גם כל החסידים שלו והתלמידים שלו והקהילה שנבנתה סביבו. הם בכלל לא ידעו שהם ממציאים דת חדשה. הדימוי העצמי שלהם היה שהם הדור האחרון ליהדות, הדור שבזמן חייו יבוא המשיח, תהיה גאולה אלוהית, ונעבור ל"אחרית הימים", שבה המתים יקומו לתחייה ועצם הגשמיות הפיזית תשתנה. כמעט הפוך מאיך שרואים אותם כיום, בתור הדור הראשון לנצרות (שממשיכה לחכות למשיח ההוא כבר אלפיים שנה).

הספר של פאולה פרדריקסון מנסה לתת שחזור היסטורי של המהלכים בדור הראשון ההוא. מה קרה ולמה, ואיך התוצאה הייתה בסופו של דבר יסוד של דת חדשה.

הבעיה היא המקורות. מצד אחד, יש כמה וכמה מסמכים שנשמרו לאורך השנים. רובם מקובצים בברית החדשה: סיפורי הבשורה של מתי, מרקוס, לוקס, ויוחנן, וסיפור מעשי השליחים, שנכתבו כ-40-70 שנים אחרי צליבתו של ישו, והאגרות של פאולוס, שנכתבו עוד קודם, כ-20-30 שנים אחרי הצליבה. בנוסף יש את הספרים של יוספוס פלביוס, שהיה כהן במקדש ואחר כך מפקד צבאי במרד החורבן, והכיר אישית חלק מהדמויות הפועלות ואת פועלן.

אבל מצד שני, חלק ניכר מהמסמכים האלה נכתבו מתוך כוונה ברורה להשפיע, ולאו דווקא מתוך נאמנות לאמת ההיסטורית. ובחלק מהמקרים יש לכותבים גם ידע על מה קרה בהמשך, והם מנסים לספק הסברים למה שקרה – ובמיוחד לזה שהגאולה שכולם ציפו לה או-טו-טו עוד לא הגיע אחרי דור ושניים ושלושה – שמבוססים על הספירה השמיימית יותר מאשר הארצית.

ההתמודדות של פרדריקסן עם הבעיות האלה מורכבת. היא מנסה להפריד בין אמת היסטורית לבין אמונה דתית. היא מודה במקרים רבים שבעצם אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה בדיוק קרה. אבל בו בזמן היא גם נסחפת לפעמים עם הסיפור הדתי. למשל כשהיא דנה בחזיונות של ישו שקם לתחייה, אני לפחות קיבלתי את הרושם שהיא מאמינה שזה קרה. הנחתי שזה כי היא נוצריה בעצמה, אבל הלכתי לבדוק, ומסתבר שהיא אכן נולדה למשפחה קתולית, אבל כבר כשהייתה סטודנטית החליטה להתגייר. אולי זה היה חלק ממה שמשך אותה לעסוק בנושא הזה, וגם נתן לה נקודת מבט די ייחודית.

במערכת ה גם חינוך בארץ לא לומדים על הנצרות, כך שאני ידעתי מעט מאוד על זה לפני שקראתי את הספר. מבחינה זו הספר מעניין מאוד. מסתבר למשל שזה לא היה נדיר שפגאנים יתעניינו וישתתפו בטקסים דתיים יהודיים. גם הפגאנים וגם היהודים באותה תקופה האמינו שיש הרבה אלים; הייחוד של היהודים היה בכך שהאל שלהם היה לכאורה הבכיר ביותר, ולא סתם אחד מהחברה. אז חלק מהפגאנים אימצו גם אותו בתור אחד מהאלים שהם מתפללים אליו, ואפילו באו לבית המקדש (היה מותר להם להיכנס לחצר החיצונית).

הנקודה המעניינת ביותר הייתה איך קרה המעבר לנצרות המוכרת לנו כיום. הרי כל החסידים של ישו היו יהודים, והם רצו לתקן את היהדות, לא המציא דת חדשה. אבל האמונה באחרית הימים כללה את חזרת השבטים האבודים, ואז את קבלת מלכות שמיים בידי 70 העמים שצמחו מנח אחרי המבול. הפגאנים שהתעניינו בפולחן האל היהודי נחשבו למבשרי השלב הזה. כיוון שכך, היה חשוב שהם ישארו גויים, אז השליחים שהפיצו את בשורתו של ישו העדיפו שהם לא יתגיירו, ובפרט שלא יעברו ברית מילה. הנצרות שאנחנו מכירים כיום צמחה בעצם מתוך הקהל הפגאני הזה שהצטרף לאמונה בישו.

פרדריקסון לא מדברת על זה, אבל הספר מעניין כיום גם בגלל שהוא מתאר תנועה משיחית יהודית שבטוחה שהגאולה ממש מעבר לפינה, ושנזכה לראותה עוד בימי חיינו. הם התאכזבו, כמובן, כי אין אלוהים, ולכן בהגדרה כל משיח הוא משיח שקר. מה יהיה הגורל של הגלגול הנוכחי של המשיחיות היהודית ימים יגידו.