בחורה צעירה עוברת מנתניה לתל אביב, עובדת במלצרות, מתאהבת בגבר נשוי שמבוגר ממנה בערך ב-15 שנים ומפה זה הולך ומסתבך. קצת ספוילרים החל מפה, לא שזה ממש משנה בספר הזה.
היא נכנסת ממנו להיריון ולא רוצה לשמוע על הפלה. באותו זמן בערך גם אשתו החוקית של הגבר הנשוי נכנסת להיריון והוא חוזר אליה. הבחורה הצעירה יולדת את בנו, ועוברת לגור בחזרה עם הוריה בנתניה. בהמשך היא נכנסת לזוגיות עם גבר אחר, אך כל הזמן אהבתה לגבר הנשוי לא פוחתת. היא נישאת לגבר השני, ונולדת להם ילדה. אך הוא מרגיש שהיא לא אוהבת אותו, היא בוגדת בו ללא הפסקה, ובסוף הם מתגרשים (ביוזמתה). בסוף הספר היא חיה לבד, בתל אביב, ללא גברים, הרחק (יחסית) ממשפחתה. סוג של ניצחון וגדילה.
סיימתי את הספר, כי יש משהו מאוד מושך בכתיבה של אדווה בולה (הספר הקודם שלה, "בריכה עירונית", מעולה, לכן היה לי ברור שאקרא גם את זה). אבל לצד הכתיבה שלה, היו הרבה דברים בספר שלא אהבתי. בראש ובראשונה, הדמות הראשית הפאסיבית רוב הזמן, שאמנם מקבלת החלטה אמיצה להביא את הילד, אך נכנעת בפני משפחתה ובעלה, ומפצה על תחושת המחנק והמצוקה הרגשית שלה בכך שהיא שוכבת עם אחרים.
בנוסף, הרגשתי שהספר מנסה לסמן איזו רשימת מכולת של דברים "חשובים" שאמורים להופיע ברומן ישראלי בעת הזאת - מלחמה ברקע, רילוקיישן, תל אביב מול פריפריה, קצת דת מול חילוניות.
הרגשתי גם שכל הדמויות הגבריות בספר הן עלובות במתכוון, אוסף של שקרנים, אגואיסטים, אינטרסנטים, חסרי מעוף ורגישות. חשוב לומר (לשם ההוגנות) שגם הדמויות הנשיות לא יוצאות חלקות תחת האיזמל של בולה, אבל לפחות הן זוכות לעדנה בסוף הספר, לאיזו סלחנות גדולה יותר ומבט אוהד (אני מתכוון כמובן לבעלת בית הקפה והגיבורה, אבל גם אמה של הגיבורה ואחותה זוכות לזה). אולי הדמות הנשית היחידה שלא מקבלת את זה היא דמותה של החברה הטובה ביותר של הגיבורה, ואולי גם פה יש אמירה - גיבורה צעירה שמסיימת את הספר ללא חברות.
בסופו של דבר, אמנם לא אהבתי את הספר אבל אני שמח שקראתי וסיימתי אותו. אני מרגיש שהוא חשוב, גם אם אני לא יודע לגמרי להסביר לעצמי למה.
