“אביה הדמנטי של ג'סטין נמצא בדיור מוגן. הוא בשלב הזה שהמחלה עדיין נעה על שני הצירים. זה של הפיכחון וזה של השיטיון. באחד מביקוריה היא פוגשת באחת המטפלות, עובדת חדשה. סוניה שמה.

המראה שלה, משהו בתנועות שלה, החיוך שלה והצורה בה היא מכווצת את עיניה - כל אלו מזכירים לה מישהי אחרת. דמות שקברה במעמקי הזיכרון שלה עמוק עמוק. המפגש הזה עם סוניה העיר בה משהו, והיא גילתה שהזיכרון הוא כמו מסך על במת תיאטרון. ברגע שהוא עולה, הוא חושף כל מה שמאחוריו, וכל מה שהיה חבוי צף ועלה. וכך היא חזרה באחת שלושים שנים אחורה, אל שנת 1984, והיא ילדה בת 12, היא חיה עם אביה אחרי שאמה מתה ממחלה, ומאז היא סובלת מהתקפים אפילפטיים, ויש להם טקסים קבועים. כמו לראות יחד את הסדרה ספינת אהבה, ואת טקס בחירת מיס תבל כשהם מעניקים ומורידים ציון לכל אחת מהמתמודדות, ובכיתה היא יושבת ליד איימי, החברה הכי טובה שלה.

ואז נכנסה לחייהם גברת פרייס. המורה החדשה. היו לחשושים שהיא איבדה את בעלה ובתה הקטנה בתאונת דרכים. אבל זה לא היה מדובר. היתה איזו עמימות סביבה.
הילדים אהבו אותה. היא התלבשה אחרת, היא שמעה דוראן דוראן, היא היתה רצה בשכונה בבגדי ספורט, ונהגה על שברולט קורבט. היא היתה משהו אחר מכל מה שהכירו. והילדים נכרכו אחריה. היא התחברה איתם, היתה מביאה לכיתה פינוקים כמו תבנית עם פאדג' קרמל, ושמה לב לכל דבר הקשור בהם. התלמידים הרגישו שקיבלו קודם כל חברה לפני מורה.
כל אלו היו עבורם דבר חדש, פָּן זוהר מעולם שלא היו מורגלים בו בבית הספר שלהם שהיה מנוהל ע"י נזירות ואנשי דת.

כל כמה שבועות היתה גברת פרייס בוחרת את המותק התורן. "מותק" לא רק כשם תואר, אלא מותק כיעוד, וכל התלמידים רצו להיות המותק הנבחר. התפקיד כלל הישארות בכיתה אחרי שעות הלימוד והמותק הנבחר היה מנקה את הלוח, מחליף גירים, ומנער את השטיח. המטלות האלו נעשו באהבה, והמותק הנבחר הרגיש בר מזל להישאר לבדו עם גברת פרייס בעוד זו בודקת עבודות.

לילדים בגיל הזה יש כמה עוגנים בחיים שצריכים להיות יציבים ולהישאר איתנים כדי להעניק ביטחון. כמו משפחה, כמו בית הספר וחברים.

אבל גברת פרייס נכנסה אל חייהם, וברגל גסה רמסה ודרכה על כל אלה, וערערה את עולמם.

היום, בעידן הרשתות החברתיות אין כמעט גבולות, והמרחב הבין גילאי מיטשטש, והולך ונעלם. כולם נראים צעירים, תלמידים פונים למוריהם בשמם הפרטי, תלמידים ומורים מתכתבים במרחב הוירטואלי ומלייקים אחד לשני.

לפני שלושים שנה כל אלו לא היו קיימים. דמות של מורה היתה דמות סמכותית, מורה היה משול בערך לאלוהים, וכשהגיע מורה כמו גברת פרייס הרגשנו שזכינו במתנה. נשמה של ילד בגיל כזה - ובעיקר בתקופה של אז, היא נקיה, והיא תמימה, והיא נותנת אמון מלא.

אלא שגברת פרייס היא בדיוק ההפך מכל מה שהציגה בפני התלמידים שכל כך אהבו אותה. היא באה לשחק להם בראש, לזעזע את עולמם, לסדוק ולשבור לרסיסים את האמון שנתנו בה. וכל הדברים הרעים שקרו מאז שנכנסה לחייהם.

קתרין צ'ידג'י כתבה ספר מצוין שנקרא בקצב מהיר, היא מכניסה את הקורא אל עולמה של ג'סטין, וכל הדמויות כולל דמויות המשנה כתובות נהדר.
הספר הזה נפלא ומטריד עד מאוד בו זמנית, ואני מאוד מקווה שיתרגמו עוד ספרים שלה, כי לספר סיפור היא יודעת.

עיצוב העטיפה של דוד בן הרא"ש קולע, ואחרי שמסיימים לקרוא את הספר מבינים עד כמה הוא גם מדויק.”